6 fingered people

See it alive in the news

PolyDactyly
Mishna Bechoros 45 when is an extra finger a kocher Cohen?

Goliath had 24 fingers 1 Chronicles 20:5-8a In another battle with the Philistines, Elhanan son of Jair killed Lahmi the brother of Goliath the Gittite, who had a spear with a shaft like a weaver's rod. 6 In still another battle, which took place at Gath, there was a huge man with six fingers on each hand and six toes on each foot - twenty-four in all. He also was descended from Rapha. 7 When he taunted Israel, Jonathan son of Shimea, David's brother, killed him. 8 These were descendants of Rapha in Gath, and they fell at the hands of David and his men. (NIV)

משנה מסכת מכות

 

 

 

משנה א

1. א,א  כיצד העדים נעשין זוממין:  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא בן גרושה או בן חלוצה--אין אומרין יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.
   

מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לגלות--אין אומרין יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.

מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה, והלוא בין היום בין למחר, סופו ליתן לה כתובה--אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה, יירשנה בעלה.

1. א,ב  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן מכאן ועד שלושים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים--אומרין כמה אדם רוצה ליתן ויהא אלף זוז בידו, בין נותנן מכאן ועד שלושים יום ובין נותנן מכאן ועד עשר שנים.
   

[ב] מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו מאתיים זוז--נמצאו זוממין, לוקין ומשלמין, שלא השם המביאן לידי מכות, מביאן לידי תשלומין, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, כל המשלם אינו לוקה.

1. א,ג  מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב מלקות ארבעים--נמצאו זוממין, לוקין שמונים:  משום "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ,יב), ומשום "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), דברי רבי מאיר.
   

וחכמים אומרין, אין לוקין אלא ארבעים.

משלשין בממון, ואין משלשין במכות.

כיצד:  העידוהו שהוא חייב לחברו מאתיים זוז--נמצאו זוממין, משלשין ביניהן; העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים--נמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה ארבעים.

1. א,ד  אין העדים נעשין זוממין, עד שיזימו את עצמן.
   

כיצד:  אמרו מעידים אנו את איש פלוני, שהרג את הנפש--אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי הנהרג או ההורג היה עימנו אותו היום במקום פלוני--אין אלו זוממין; אבל אם אמרו להן היאך אתם מעידים, שהרי אתם הייתם עימנו באותו היום במקום פלוני--הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהן.

1. א,ה  באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום--אפילו מאה, כולם ייהרגו; רבי יהודה אומר, איסטסיס היא זו, אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד.
   
2. א,ו  אין העדים הזוממין נהרגין, עד שייגמר הדין--שהרי הצדוקיים אומרין, עד שייהרג, שנאמר "נפש, תחת נפש" (שמות כא,כג).
   

אמרו להם חכמים, והרי כבר נאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), והרי אחיו קיים.

אם כן למה נאמר "נפש, תחת נפש", יכול משעה שקיבלו עדותן ייהרגו:  תלמוד לומר, "נפש, תחת נפש"--הא אינן נהרגין, עד שייגמר הדין.

1. א,ז  "על פי שניים עדים, או שלושה עדים--יומת המת" (דברים יז,ו)--אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב "בשלושה":  אלא להקיש שלושה לשניים--מה שלושה מזימין את השניים, אף השניים מזימין את השלושה.
   

מניין אפילו הן מאה--תלמוד לומר, "עדים".

רבי שמעון אומר, מה שניים אינן נהרגין, עד שיהו שניהם זוממין--אף השלושה אינן נהרגין, עד שיהו שלושתם זוממין.

מניין אפילו מאה--תלמוד לומר, "עדים".

רבי עקיבה אומר, לא בא השלישי אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו.

אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

1. א,ח  מה השניים נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה--אף השלושה נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטילה.
   

מניין אפילו מאה--תלמוד לומר, "עדים" (דברים יז,ו).

אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בדיני נפשות; אבל בדיני ממונות, תתקיים העדות בשאר.

רבי אומר, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, בזמן שהתרו בהן; אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחים שראו כאחת שהרג את הנפש.

1. א,ט  היו שניים רואין אותו מחלון זו, ושניים רואין אותו מחלון זו, ואחד מתרה בו באמצע--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו עדות אחת; ואם לאו, הרי אלו שתי עדייות.
   

לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת--הוא והן נהרגין, והשנייה פטורה.

רבי יוסי אומר, לעולם אינו נהרג, עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו--שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו); דבר אחר, "על פי שניים עדים"--שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

1. א,י  מי שנגמר דינו וברח, ובא לפני בית דין--אין סותרין את דינו; אלא כל מקום שיעמדו שניים ויאמרו, מעידים אנו את איש פלוני, שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו--הרי זה ייהרג.
   
2. א,יא  סנהדרין נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.
   

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע, נקראת חבלנית; רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה.

רבי טרפון ורבי עקיבה אומרים, אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג בה אדם לעולם; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הן מרבים שופכי דמים בישראל.

 

 

מסכת מכות פרק ב

 

1. ב,א  אלו הן הגולין:  ההורג נפש בשגגה.
   

היה מעגל במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית, ונפלה עליו והרגתו, היה יורד בסולם, ונפל עליו והרגו--הרי זה גולה.

אבל אם היה מושך במעגלה, ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית, ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסולם, ונפל עליו והרגו--הרי זה אינו גולה.

זה הכלל--כל שדרך הורדתו, גולה; ושלא כדרך הורדתו, אינו גולה.

נשמט הברזל מקנתו, והרג--רבי אומר, אינו גולה; וחכמים אומרין, גולה.

מן העץ המתבקע--רבי אומר, גולה; וחכמים אומרין, אינו גולה.

1. ב,ב  הזורק את האבן לרשות הרבים, והרג--הרי זה גולה; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אם משיצאת האבן מידו, הוציא הלה את ראשו וקיבלה--הרי זה פטור.
   

זרק את האבן לתוך חצרו--אם יש רשות לניזק להיכנס לשם, גולה; ואם לאו, אינו גולה:  שנאמר "ואשר יבוא את ריעהו ביער" (דברים יט,ה)--מה היער רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם, יצאת חצר בעל הבית שאין רשות לניזק להיכנס לשם.

אבא שאול אומר, מה חטבת עצים רשות--יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה בתלמידו, ושלוח בית דין.

1. ב,ג  האב גולה על ידי הבן, והבן גולה על ידי האב.
   

והכול גולין על ידי ישראל; וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב.

גר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.

הסומא אינו גולה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, גולה.

השונא אינו גולה; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שונא נהרג, מפני שהוא כמועד.

רבי שמעון אומר, יש שונא גולה, ויש שונא שאינו גולה--כל שהוא יכול לומר לדעת הרג, אינו גולה; ושלא לדעת הרג, הרי זה גולה.

1. ב,ד  לאיכן גולין:  לערי מקלט--לשלוש שבעבר הירדן ולשלוש שבארץ כנען, שנאמר "את שלוש הערים, תיתנו מעבר לירדן, ואת שלוש הערים, תיתנו בארץ כנען:  ערי מקלט, תהיינה" (במדבר לה,יד).
   

עד שלא נבחרו שלוש שבארץ ישראל, לא היו שלוש שבעבר הירדן קולטות--שנאמר "שש ערי מקלט, תהיינה לכם" (במדבר לה,יג), עד שיהו ששתן קולטות כאחת.

1. ב,ה  מכוונות היו להן דרכים מזו לזו, שנאמר "תכין לך, הדרך, ושילשת את גבול ארצך" (דברים יט,ג).
   

מוסרין לו שני תלמידי חכמים--שמא יהרגנו בדרך, וידברו אליו; רבי מאיר אומר, הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).

1. ב,ו  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, בתחילה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט; ובית דין שולחין, ומביאין אותם משם.
   

מי שנתחייב מיתה, הרגוהו; ושלא נתחייב מיתה, פטרוהו.

ושנתחייב גלות--מחזירין אותו למקומו, שנאמר "והשיבו אותו העדה, אל עיר מקלטו אשר נס שמה; וישב בה, עד מות הכוהן הגדול, אשר משח אותו, בשמן הקודש" (במדבר לה,כה).

אחד משוח בשמן המשחה, ואחד מרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו; רבי יהודה אומר, אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח.

לפיכך אימותיהן של כוהנים, מספקות להם מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.

1. ב,ז  [נגמר דינו, ומת כוהן גדול--הרי זה אינו גולה; אם עד שלא נגמר דינו מת כוהן גדול, ומנו כוהן אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו--חוזר במיתתו של שני.]  [ז] נגמר דינו בלא כוהן גדול, וההורג כוהן גדול, וכוהן גדול שהרג--אינו יוצא משם לעולם; ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות.
   

ואפילו כל ישראל צריכין לו, אפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה--אינו יוצא משם לעולם:  שנאמר "שמה" (במדבר לה,כה)--שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

כשם שהעיר קולטת, כך תחומה קולט.

רוצח שיצא חוץ לתחום, ומצאו גואל הדם--רבי יוסי הגלילי אומר, מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם; רבי עקיבה אומר, רשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין חייבין עליו.

אילן שהוא עומד בתוך התחום, ונופו נוטה חוץ לתחום, או עומד חוץ לתחום, ונופו נוטה לתוך התחום--הכול הולך אחר הנוף.

הרג באותה העיר, גולה משכונה לשכונה; ובן לוי, גולה מעיר לעיר.

1. ב,ח  רוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו אנשי אותה העיר לכבדו--יאמר להם רוצח אני; אמרו לו אף על פי כן--יקבל מהן, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).
   

מעלות היו שכר ללויים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, לא היו מעלות להם שכר.

וחוזר לשררה שהיה בה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, לא היה חוזר לשררה שהיה בה.

 

מסכת מכות פרק ג

 

1. ג,א  אלו הן הלוקין--הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט.
   

אלמנה וגרושה, חייבין עליהן משם שני שמות; גרושה וחלוצה, אינו חייב עליה אלא משם אחד בלבד.

1. ג,ב  הטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופיגול, וטמא, והשוחט ומעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, האוכל ועושה מלאכה ביום הכיפורים, והמפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, והאוכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים.
   

אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו.

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב--רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרין כזית.

אמר להם רבי שמעון, אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהיא, שהוא חייב.

אמרו לו, מפני שהיא כברייתה.

אמר להם, אף חיטה אחת כברייתה.

1. ג,ג  האוכל ביכורים עד שלא קרא עליהן, קודשי קודשים חוץ לקלעים, קודשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה, השובר את העצם בפסח הטהור--הרי זה לוקה ארבעים.
   

אבל המותיר בטהור, והשובר בטמא--אינו לוקה.

1. ג,ד  הנוטל אם על הבנים--רבי יהודה אומר, לוקה ואינו משלח; וחכמים אומרין, משלח ואינו לוקה.
   

זה הכלל--כל מצוה בלא תעשה שיש בה קום עשה, אין חייבין עליה.

1. ג,ה  הקורח קורחה בראשו, המקיף פיאת ראשו, והמשחית פיאת זקנו, השורט שריטה אחת על מת--חייב.
   

שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד--חייב על כל אחת ואחת.

וחייב על הראש שתיים, אחת מכאן ואחת מכאן; ועל הזקן חמישה, שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן.

רבי אליעזר אומר, אם נטלו כולו כאחת, אינו חייב אלא אחת.

ואינו חייב עד שייטלנו בתער; רבי אלעזר אומר, לקטו במלקטת או ברהיטני, חייב.

1. ג,ו  הכותב כתובת קעקע--כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב--אינו חייב:  עד שיכתוב; ויקעקע בדיו, ובכוחל, ובכל דבר שהוא רושם.
   

רבי שמעון בן יהודה משם רבי שמעון אומר, אינו חייב עד שיכתוב את השם, שנאמר "וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם:  אני, ה'" (ויקרא יט,כח).

1. ג,ז  נזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה--חייב על כל אחת ואחת.
   
2. ג,ח  היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא--חייב על כל אחת ואחת.
   

היה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח--חייב על כל אחת ואחת.

1. ג,ט  היה לבוש בכלאיים כל היום, אינו חייב אלא אחת; אמרו לו אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש--חייב על כל אחת ואחת.
   
2. ג,י  [ט] יש חורש תלם אחד, וחייב עליו שמונה לאוין--החורש בשור ובחמור, והן מוקדשין, כלאיים, בכרם, שביעית, ויום טוב, נזיר, וכוהן אבית הטומאה.
   

חנניה בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאיים.

אמרו לו, אינו השם.

אמר להם, אף לא הנזיר הוא השם.

1. ג,יא  [י] כמה מלקין אותו:  ארבעים חסר אחת--שנאמר "במספר.
   

ארבעים" (דברים כה,ב-ג), מניין שהוא סמוך לארבעים.

רבי יהודה אומר, ארבעים שלמות; איכן הוא לוקה את היתרה, בין כתפיו.

1. ג,יב  [יא] אין אומדין אותו, אלא מכות הראויות להשתלש.
   

אמדוהו לקבל ארבעים, לקה מקצת--אמרו אינו יכול לקבל ארבעים, פטור; אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמרו יכול הוא לקבל ארבעים--פטור.

עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד--לוקה ופטור; ואם לאו--לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.

1. ג,יג  [יב] כיצד מלקין אותו:  כופת שתי ידיו לעמוד, הילך והילך; וחזן הכנסת אוחז בבגדיו--אם נקרעו, נקרעו, ואם נפרמו, נפרמו--עד שהוא מגלה את ליבו.
   

והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליה; ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשניים ושניים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה.

1. ג,יד  [יג] ידה טפח, רוחבה טפח, מגעת עד פי כרסו.
   

ומכה אותו אותו שליש מלפניו, ושתי ידות מאחריו.

אינו מכה אותו לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר "והפילו השופט" (דברים כה,ב).

והמכה מכה באחת ידו, בכל כוחו.

1. ג,טו  [יד] הקורא קורא "אם לא תשמור לעשות, את כל דברי התורה הזאת, הכתובים, בספר הזה:  ליראה את השם הנכבד והנורא, הזה .
   

והפלא ה' .." (דברים כח,נח-נט); וחוזר לתחילת המקרא.

ואם מת תחת ידו, פטור; הוסיף לו רצועה אחת, ומת--הרי זה גולה על ידו.

נתקלקל בין בראי, ובין במים--פטור; רבי יהודה אומר, האיש בראי, והאישה במים.

1. ג,טז  [טו] כל חייבי כרתות שלקו, נפטרו מידי כרתן:  שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה,ג)--משלקה, הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל.
   

אמר רבי חנניה בן גמליאל, מה אם העובר עבירה אחת, נפשו ניטלת עליה; העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו.

רבי שמעון אומר, ממקומו הוא למד--שנאמר "ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם" (ויקרא יח,כט), ואומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה).

הא, כל היושב, ולא עבר עבירה--נותנין לו שכר, כעושה מצוה.

רבי שמעון ברבי אומר, והרי הוא אומר "רק חזק, לבלתי אכול הדם .

." (דברים יב,כג); ומה אם הדם שנפשו של אדם חתה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר--גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו, ולדורותיו ולדורות דורותיו, עד סוף כל הדורות.

1. ג,יז  [טז] רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל; לפיכך הרבה להן תורה ומצוות, שנאמר "ה' חפץ, למען צדקו; יגדיל תורה, ויאדיר" (ישעיהו מב,כא).
   

 

 

 

 

 

 

Mp3
(מכות ב,א)

1. משנה:
   

כיצד העדים נעשים זוממין? (בגמרא מפרש מאי קאמר.)

"מעידין אנו באיש פלוני (כהן) שהוא בן גרושה או בן חלוצה (בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד, והרי הוא חלל ופסול)" - (אם הוזמו והן כהנים) אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו (לקיים בו 'כאשר זמם'), אלא לוקה ארבעים (ובגמרא מפרש טעמא).

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות (שהרג את הנפש בשוגג)" - אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.

גמרא:

 

הא – 'כיצד אין העדים נעשים זוממין' מיבעי ליה (דהא לא מקיימת בהו כאשר זמם)!?

ועוד: (מאי קא בעי תנא 'כיצד נעשין זוממין?') מדקתני לקמן (דף ה.) 'אבל אמרו להם (המזימים) "היאך אתם מעידין שהרי באותו היום אתם הייתם עמנו במקום פלוני" - הרי אלו זוממין' מכלל דאלו אין זוממין!?

תנא - התם קאי (מסנהדרין סליק, דתנן בשילהי 'אלו הן הנחנקין', דהוא סיומא דסנהדרין, דיש זוממין שנשתנו במקצת מדין הזמה, כדקתני): 'כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה
(כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת – אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נדון)
חוץ מזוממי בת כהן
(נשואה)
ובועלה' שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת'
(שאף על פי שנגמר דינה לשריפה על פיהם - הם בחנק, כדילפינן התם (דף צ.): 'היא בשריפה ואין בועלה בשריפה', אלא בחנק, כשאר אשת איש, והזוממין משכימין למיתה שחייבו את הבועל, דכתיב 'כאשר זמם לעשות לאחיו' ולא לאחותו); (וקאמר הכא:)

ויש (עוד) עדים זוממין אחרים שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר, אלא מלקות ארבעים;

(ועלה מפרש:) כיצד (אותן העדים שאין מקיימין בהן דין הזמה נעשין זוממין)? - "מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה" - אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה את הארבעים.

מנהני מילי?

אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא (דברים יט,יט)
ועשיתם לו כאשר זמם [לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך] 'לו' - ולא לזרעו (ואם תעשהו חלל והוא כהן - פסלת את זרעו לעולם).

וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה?

בעינן 'כאשר זמם לעשות' (והוא זמם לפסול את הנדון ואת זרעו) - וליכא.

בר פדא אומר: קל וחומר: ומה המחלל אינו מתחלל (כהן הנושא את הגרושה שמחלל את זרעו - אין הוא עצמו מתחלל מן הכהונה), הבא לחלל (עד זומם שרצה לחלל) ולא חילל - אינו דין שלא יתחלל!?

מתקיף לה רבינא: אם כן (אם באת לדרוש קל וחומר זה בעדים זוממים) - בטלת תורת עדים זוממין: mp3(מכות ב,ב)

ומה הסוקל (עדים שלא הוזמו עד שנהרג הנדון ואחר כך הוזמו) אינו נסקל (אין נהרגין, כדאמרינן בפרקין (דף ה:) 'הרגו אין נהרגין, דכתיב 'כאשר זמם' ולא 'כאשר עשה'), הבא לסקול ולא סקל (שהוזם עד שלא נהרג הנדון) - אינו דין שלא יסקל!? אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא.

 

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות כו' [אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים]:

 

מנא הני מילי?

אמר ריש לקיש דאמר קרא (דברים יט,ה)
[ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת] הוא ינוס אל אחת הערים [האלה וחי] - הוא ולא זוממין.

רבי יוחנן אומר: קל וחומר: ומה הוא (ההורג) שעשה מעשה (אם עשאו) במזיד - אינו גולה (ואפילו בזמן שאינו נהרג, כגון במזיד בלא התראה), הן שלא עשו מעשה (אלא דיבור בעלמא) במזיד (ובמזיד העידו) - אינו דין שלא יגלו (על המזיד)!

(ומקשינן לרבי יוחנן:) והיא (המדה הזאת שהבאת לפטרן)
(ה)נותנת (היא הנותנת להם חובת גלות): <והלא דין הוא> הוא, שעשה מעשה: במזיד (אם במזיד עשאו) - לא ליגלי (אינו גולה) כי היכי דלא תיהוי ליה כפרה; הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו כי היכי דליהוי להו כפרה?

אלא מחוורתא כדריש לקיש.

אמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה מנין?

רמז לעדים זוממין? והא כתיב (דברים יט,יט)
ועשיתם לו כאשר זמם [לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך]!

אלא: רמז לעדים זוממין (עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרם הכתוב מדין הזמה)
שלוקין מן התורה מנין? (ולקמיה פריך תיפוק ליה מ'לא תענה [ברעך עד שקר]' [שמות כ,יג).)

דכתיב (דברים כה,א)
[כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום] והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע
(פסוק ב)
והיה אם בן הכות הרשע [והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר]; משום והצדיקו את הצדיק
והרשיעו את הרשע - והיה אם בן הכות הרשע
(בתמיה: אי והצדיקו והרשיעו - בדיינין קאמר, וצדיק ורשע - בבעלי דינין, למה לי 'והצדיקו צדיק כו'? ליכתוב 'כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות' למה הוזכרה כאן צדקת צדיק? וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב - יש מלקות, דאתא קרא למיתלי מלקות בוהצדיקו והרשיעו)?

אלא (על כרחך בעדים משתעי): עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא (עדים שקרים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק), ושוינהו להני רשעים (והרשיעו את העדים הרשעים) - והיה אם בן הכות הרשע
(אם הזמה זו בת מלקות היא: שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה, כגון בעדי בן גרושה או גלות – והפילו השופט והכהו).

ותיפוק ליה מ'לא תענה' [שמות כ,יב: לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה ברעך עד שקר)
(כל עונשי לאוין: מלקות - אלא במקום שפירש לך בו עונש; וכאן, שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן – ילקו!)?

משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו (לקמן יליף לה בפרק ג' (דף יג:)).

תנו רבנן: ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין:

1) אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה,

2) ואין גולין לערי מקלט, 3)ואין משלמין את הכופר (אם העידו בשור המועד שהרג את האדם, והוזמו, והיו מחייבין את הבעלים כופר, דכתיב (שמות כא,ל) 'אם כופר יושת עליו'),

4) ואין נמכרין בעבד עברי (אם העידוהו שגנב, ואין לו מה לשלם, ונגמר דינו לימכר; כדכתיב 'ונמכר בגנבתו' [שמות כב,ב]);

5) משום רבי עקיבא אמרו: אף אין משלמין על פי עצמן (אם הוזמו בבית דין ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין על הזמתן עד שברחו, ובאו בבית דין אחר, והודו שהוזמו בבית דין פלוני; ולקמן מפרש טעמא).

1) 'אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה' – כדאמרן;

2) 'ואין גולין לערי מקלט' – כדאמרן;

3) 'ואין משלמין את הכופר' - קסברי כופרא כפרה (לכפר על זה שהרג שורו את האדם), והני לאו בני כפרה נינהו (שלא הרג שורם אדם).

מאן תנא 'כופרא כפרה'?

אמר רב חסדא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן
בן ברוקה היא, דתניא: '(שמות כא,ל)
[אם כפר יושת עליו] ונתן פדיון נפשו [ככל אשר יושת עליו]: דמי ניזק; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן
בן ברוקה אומר: דמי מזיק' דומה למכילתא משפטים מסכת דנזיקין פרשה י:

'אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו' של מומת - דברי רבי ישמעאל; רבי

עקיבא אומר: פדיון נפשו של ממית...'

; מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר כופרא - ממונא (שהזיק גופו של זה ונתחייב ליורשיו דמי ההרוג), ומר סבר כופרא - כפרה (לכפר על עצמו: שחייב מיתה בידי שמים, לפיכך יתן דמי עצמו)!?

אמר רב פפא: לא! דכולי עלמא כופרא - כפרה, והכא - בהא קא מיפלגי: מר סבר בדניזק שיימינן (בהכי הויא ליה כפרה: כי יהיב דמי ניזק; ולקמיה מפרש טעמיה), ומר סבר בדמזיק שיימינן.

מאי טעמייהו דרבנן? (דאילו רבי ישמעאל - מסתבר טעמיה: כיון דכופרא כפרה דמי עצמו בעי למיתב.)

נאמר 'השתה' למטה (בכופר: 'אם כופר יושת עליו' [שמות כא,ל]) ונאמר 'השתה' למעלה (בנוגף אשה הרה: 'כאשר ישית עליו בעל האשם' (שם, פסוק כב)): מה להלן בדניזק (שמשלם דמי וולדות שנזוקו) - אף כאן בדניזק.

ורבי ישמעאל?

(שמות כא,ל)
[אם כפר יושת עליו] ונתן פדיון נפשוֹ
[ככל אשר יושת עליו] כתיב (נפשו דנותן את הכופר).

ורבנן
(אמרי לך:) אִין, 'פדיון נפשו' כתיב (ודאי פדיון נפשו הוא, דכופרא – כפרה;), מיהו כי שיימינן - בדניזק שיימינן (ובהכי הויא למזיק פדיון נפשו).

4) 'ואין נמכרין בעבד עברי': סבר רב המנונא למימר: הני מילי היכא דאית ליה לדידיה (שיש לו לגנב ממון לשלם דמי הגניבה - אם לא הוזמו, ולהם אין מה לשלם): דמיגו דאיהו לא נזדבן (אם לא הוזמו) - אינהו נמי (כי הוזמו) לא מיזדבנו (שהרי לא זממו למכרו)! אבל היכא דלית ליה לדידיה אף על גב דאית להו לדידהו – מיזדבנו.

<א"ל רבא> [הכי איתמר]: ולימרו ליה: "אי אנת הוה לך - מי הוה מיזדבנת? אנן נמי לא מיזדבנינן?

אלא סבר רב המנונא למימר: הני מילי היכא דאית ליה או לדידיה או לדידהו, אבל היכא דלית ליה לא לדידיה ולא לדידהו – מזדבני!

אמר ליה רבא: (שמות כב,ב)
[אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו] ונמכר בגנבתו אמר רחמנא – 'בגנבתו' ולא בזממו.

 

5) 'משום רבי עקיבא אמרו וכו'
[אף אין משלמין על פי עצמן]':

 

מאי טעמא דרבי עקיבא?

קסבר קנסא הוא, וקנס אין משלם על פי עצמו (דכתיב גבי כפל 'אשר ירשיעון אלהים' [שמות כב,ח] - פרט למרשיע את עצמו (בבא קמא סד:))

אמר רבה: תדע (דקנסא הוא): שהרי (המעידים בנפש) לא עשו מעשה (לא הרגו אדם ולא נהרג אדם על פיהם) [ונהרגים] ומשלמין (ממון)!

אמר רב נחמן: תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים.

(מכות ג,א) mp3

מאי ניהו? - דלא עשו מעשה (האי 'ממון ביד בעליו' דקאמר רב נחמן - היינו 'דלא נעשה מעשה': שעדיין לא שילם, אלא שנגמר דינו לשלם)- היינו דרבה!

אימא: 'וכן אמר רב נחמן'.

אמר רב יהודה
אמר רב: עד זומם משלם לפי חלקו.

מאי 'משלם לפי חלקו'? אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא, תנינא [מכות פ"א מ"ג]: 'משלשין בממון ואין משלשין במלקות'
(אם שלשה עדים הן, או ארבעה - משלשין ביניהם בית דין: נעשין שליש ביניהן להשוותם בפרעון, איש לפי חלקו; \אי נמי האי 'משלשין' - לישנא בעלמא הוא: מחלקין הפרעון בין שלשתן, והוא הדין נמי אם ארבעה - הן מרבעין) ?!

אלא כגון דאיתזום חד מינייהו, דמשלם פלגא דידיה.

ומי משלם? והא תניא: 'אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם'?!

אמר רבא: באומר "עדות שקר העדתי".

כל כמיניה (בתמיה:)? 'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'
(וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם)!?

אלא - באומר "העדנו (אני ופלוני) והוזמנו בבית דין פלוני" (וחבירו אינו מודה).

כמאן? דלא כרבי עקיבא: דאי כרבי עקיבא, הא אמר 'אף אינו משלם על פי עצמו'!?

אלא באומר "העדנו והוזמנו בבית דין פלוני, וחוייבנו ממון (בבית דין שהוזמנו, והעמידנו הנדון בדין על הזמתנו, וחייבונו בבית דין; ומההיא שעתא - ממונא הוא גבייהו, ואין זה מרשיע את עצמו: שכבר הרשיעוהו אלהים)": סלקא דעתא אמינא 'כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה (שאינו נאמן על חבירו) - איהו נמי לא מיחייב' - קא משמע לן.

 

 

1. 
    

"מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו (בפנינו ביום פלוני) ולא נתן לה כתובתה" (וזה אומר "לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה" ונמצאו זוממין ב"עמנו הייתם"): והלא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה (כלומר: מה ישלמו אלו? אם תאמר 'כל הכתובה' - והלא שמא ימות או יגרשנה היום או מחר, וסופו ליתן לה כתובה! נמצאו שלא היו מפסידין אותו כלום)!?

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו (מספק) שאם נתאלמנה או נתגרשה (יטלנה לוקח), ואם מתה - יירשנה בעלה (ויפסיד מעותיו שנתן; ובגמרא מפרש מאי קא מחייב להו תנא דמתניתין ליתן).

גמרא:

 

כיצד שמין (כלומר: מאי קא מחייב להו למיתב? דיש לפתור משנתנו לשני צדדים: כיצד? הרי יש לאיש ולאשה זכות ספק בכתובה זו: היא מצפה שאם ימות או יגרשנה - תגבה את כולה, והוא מצפה שאם תמות בחייו – יירשנה; יפה כח זכותו מכח זכותה, שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחד לכתובתה תמיד, ולא היא; ועוד: שהוא מוחזק ועומד, והיא מחסרא גוביינא; ואם באו למכור לאחֵר: זו זכות ספיקהּ, וזה זכות ספיקוֹ - שלו נמכר ביותר משלה; ולישנא דמתניתין משמע ששמין זכות ספיקהּ, דקתני 'כמה אדם רוצה ליתן שאם נתארמלה' והא ליכא למימר שאותן דמים יתנו הזוממין, שהרי לא זכות ספיקהּ באו להפסידו אלא זכות ספיקוֹ: שהיו מחייבין אותו לפרוע מיד! ויש לומר דהכי קאמר: שמין זכות ספיקהּ: כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה, ואותו לא ישלמו, וכל השאר ישלמו: שכל השאר היו מפסידין אותו בעדותם, אבל אותן דמים - לא היו מפסידין אותו, שהרי גם עתה – כשהוזמו, אם היתה רוצה למכרה - יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו;    או דלמא זכות ספיקו קאמר מתניתין דלישיימו, ואותן דמים יתנו העדים, ולא מחייבינן להו כולי האי שיתנו כל הכתובה חוץ מטובת הנאתה, דשמא לא היה נפסד בעדותן כל כך: שאף עתה כשהן זוממין שמא ימות מחר ותגבה הכל, כי היא לא תמכרנה לו בטובת הנאה; אבל טובת הנאתו - יתנו לו, שכך היו מפסידין אותו: שאם לא הוזמו היה פורע מיד! עכשיו שהוזמו - יש לו בה זכות ספיקו כבתחלה; וש'אם נתארמלה' דמתניתין - הכי קאמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק: שאם נתארמלה תגבנה היא, ואם מתה יירשנה בעלה, ושמין בית דין את זכות ספיקו -- ויתנו לו)?

אמר רב חסדא: בבעל (זכות ספיקו של בעל: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בו, ואותו יתנו הזוממין);

רב נתן בר אושעיא אומר: באשה (זכות ספיקהּ אומדין, ואותו לא ישלמו (וכל השאר ישלמו); וחומר גדול הוא אצלן);

אמר רב פפא: באשה (שמין כרב נתן) ובכתובתה (ובכתובתה לא ישלמו לו, אלא העודף בכתובתה על הדמים הללו, אבל לא נכסי מלוג שלה;

ואף על פי שאף נכסי מלוג היו מפסידין אותו בעדותן מלאכול פירות בחייה ומלירש אותה במותה - אין משלמין, דיכולין לומר "אנו לא העדנו אלא על כתובתה ולא ידענו שהיו לה נכסי מלוג").

(ואני לא כך שמעתיה, וכך שמעתי: רב חסדא אמר: 'בבעל': לפי מה שהן נכסי הבעל: אם עידית אם זיבורית - אומדין את טובת הנאתה כשהלוקח מדקדק בכך; רב נתן אמר: 'באשה', ובא רב פפא ופירש: מאי 'ובאשה' דקאמר רב נתן? – בכתובתה: שאם ייחד לה קרקע לכתובתה - בו ישומו; ולבי מגמגם בה: חדא, היכי מחייבינן להו זכות ספיקהּ - הלא לא היו מפסידין אותו אלא זכות ספיקוֹ! ועוד: דהכי איבעי ליה למיתני: 'רב חסדא אמר: בנכסי הבעל'; ותו: היכא דייחד לה שדה לכתובתה - מאי טעמא דרב חסדא דפליג?)

 

 

1. 
    

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום", והוא אומר "מכאן ועד עשר שנים": אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים.

גמרא:

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: 'המלוה את חבירו לעשר שנים - שביעית משמטתו' -

(מכות ג,ב)

ואף על גב דהשתא (בשביעית) לא קרינן ביה (דברים טו,ב)
[וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו] לא יגושׂ [את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה']
(שהרי אם בא לנגשו בלא שביעית נמי אינו יכול) - (לא אמרינן כיון דלא קרינן ביה 'לא יגוש' - לא קרינן ביה 'שמוט':) סוף אתי לידי 'לא יגוש' (והכי משתמע ביה קרא: 'לא יגוש' בזמנו 'את רעהו... כי קָרָא שמטה' קודם לכן).

מתיב רב כהנא: 'אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד שלשים יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים' ואי אמרת 'שביעית משמטתו' - כולהו נמי בעי שלומי ליה!?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן? במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין ('מוסר שטרותיו לבית דין' הוא פרוזבול שהתקין הלל, שכתוב בו 'מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה')
דתנן
[שביעית פ"י מ"ב] 'המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין - אין משמיטין (דלא קרינן ביה 'לא יגוש', שהרי אינו תובע כלום)'!

איכא דאמרי: אמר רב יהודה אמר שמואל: 'המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו' ואף על גב דאתי לידי לא יגוש - השתא מיהא לא קרינן ביה 'לא יגוש'.

אמר רב כהנא: אף אנן נמי תנינא: 'אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד שלשים יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים' - ואי אמרת 'שביעית משמטתו' - כולהו נמי בעו שלומי ליה!

אמר רבא: הכא במאי עסקינן? במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לבית דין, דתנן: 'המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין - אין משמיטין'.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: האומר לחבירו "על מנת שלא תשמטני שביעית" - שביעית משמטת.

לימא קסבר שמואל
'מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל'? והא איתמר: 'האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה": רב אומר: יש לו עליו אונאה, ושמואל אומר: אין לו עליו אונאה'!?

הא - איתמר עלה: 'אמר רב ענן: לדידי מפרשא ליה מיניה דשמואל: "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה (שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים); (ואם אמר לו:) "על מנת שאין בו אונאה" (אין זה מתְנֶה שימחול לו אונאתו, אלא הוא התנה עמו שאינו אונהו במכר זה) - הרי יש בו אונאה (והרי אנו רואים שיש בו אונאה! ובהאי מודה שמואל דיש לו עליו אונאה); הכא נמי: (אם אמר לו לוה) "( הלוני) על מנת שלא תשמטני (אתה)
בשביעית" - אין שביעית משמטתו (תנאי הוא זה, ואף על פי שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים); (אבל אם אמר לו:) "על מנת שלא תשמטני שביעית" - שביעית משמטתו (השביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא השביעית משמטת; לפיכך אין כאן תנאי).

תנא: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום.

סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב למימר: הני מילי במלוה בשטר: דלא עבד איניש דטרח דכתב שטר בציר מתלתין יומין, אבל מלוה על פה – לא.

אמר ליה רב: הכי אמר רבי חייא חביבי דודי
(תרגום של 'דודי': רבי חייא - אחי אביו היה): אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה.

תניא נמי הכי: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה.

אמר ליה שמואל לרב מתנה: לא תיתיב אכרעיך עד דמפרשת לה להא שמעתא: מנא הא מילתא דאמור רבנן
'המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה'?

אמר ליה: דכתיב (דברים טו,ט)
[השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר] קרבה שנת השבע שנת השמטה [ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא]; ממשמע שנאמר 'קרבה שנת השבע' איני יודע שהיא שנת שמטה? אלא מה תלמוד לומר 'שנת השמטה'? לומר לך: [יש] שמטה אחרת שהיא כזו (שקרויה 'שנה') ואיזו? - זו המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דאמר מר: שלשים יום בשנה חשוב שנה.

***

ואמר רב יהודה
אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת (שעשה פֶּה לחלוק חדש) - חייב חטאת (שתיקן כלי). [## ויהא חייב משוום מכה בפטיש – דאורייתא, אבל תיקון כלי מדרבנן?]

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה למגופת חבית (דאמרינן בפרק 'חבית שנשברה' (שבת קמו.) דמתיז ראשה בשבת בסייף לפתוח את החבית)?

אמר ליה: זה (דבית הצואר) - חבור (הלכך פתח = תיקון חדש הוא זה), וזה (אבל המגופה, אף על פי שהיא טוחה על פי החבית בטיט) - אינו חבור (והוה לה כפתוחה ועומדת).

(האי דנקט לה הכא - משום דאמר רב יהודה לעיל 'המלוה את חברו לעשר שנים כו', ואותביה רב כהנא - נקט נמי לכולהו הנך מילי דשמעתין דאמרינהו רב יהודה ואותביה רב כהנא.)

***

ואמר רב יהודה
אמר רב: שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב של יין ('חסר קורטוב' לא גרסינן ברב יהודה), ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה - לא פסלוהו (זיל בתר חזותא, ויין אינו פוסל את המקוה, ופסול מקוה במים שאובין - מדרבנן הוא).

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה למי צבע, דתנן
[מקואות פ"ז מ"ג]: 'רבי יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין'!?

אמר ליה רבא: התם 'מיא דצבעא' מקרי, הכא 'חמרא מזיגא' מקרי.

והתני רבי חייא: (שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה) הורידו את המקוה (מהכשרו לפסול)!?

אמר רבא: לא קשיא: הא (רב) - (כ)רבי יוחנן
בן נורי
(דאזיל בתר חזותא), הא - רבנן, דתנן
[מקואות פ"ז מ"ה]: 'שלשת לוגין מים (מכות ד,א)
חסר קורטוב ('חסר קורטוב' גרסינן הכא ברישא ובסיפא) שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה - לא פסלוהו (משום דחסרו קורטוב; אבל אי הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמים, ונפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין – פסלוהו; והא דתני רבי חייא 'הורידו את המקוה' - כי האי תנא סבירא ליה); וכן שלשה לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים ונפלו למקוה - לא פסלוהו (טעמא דסיפא נמי משום דחסר קורטוב הוי, וגבי יין נמי הוי מצי למיתני כי האי גוונא ברישא, וניתנינהו בחדא בבא, הכי: 'שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין או חלב - בין שמראיהן כמראה מים בין שמראיהן כמראה יין - לא פסלוהו'; אלא כי אורחא דמילתא קתני להו: שהיין, שהוא אדום - הופך את המים ממראיהן, אבל החלב אין דרכו להפוך את מראיתן); רבי יוחנן
בן נורי אומר: הכל הולך אחר המראה (וגבי יין, אפילו הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמין, כיון דמראיהן כמראה יין - לא פסלוהו)'; (ורב כוותיה סבר ליה; וגבי חלב - אף על גב דמעיקרא חסר קורטוב, הוו משלים להו חלב).

הא מיבעיא בעי לה רב פפא, דבעי רב פפא
(אהא פרכינן: דאוקימנא לרב כרבי יוחנן בן נורי, ולא כרבנן): רב (דאמר לעיל 'לא פסלוהו' - היכי תני?)
(מי) תני 'חסר קורטוב' ברישא, אבל שלשה לוגין לתנא קמא פסלי (ואי הוו שלמים - פסלו , ודלא כרב), ואתא רבי יוחנן למימר: הכל הולך אחר המראה, ורב אומר כרבי יוחנן
בן נורי? או דלמא רב לא תני (ברישא)
'חסר קורטוב' ברישא, ורבי יוחנן
בן נורי, כי פליג - אסיפא הוא דפליג, ורב דאמר (למילתיה דלעיל) כדברי הכל (אפילו כרבנן: דרבנן תרוייהו בעו: שיעורא וחזותא, ורב דאמר כדברי הכל, דכולי עלמא חזותא מיהת בעינן)?

לרב פפא מיבעיא ליה, לרבא פשיטא ליה (דרב תני 'חסר קורטוב' ברישא, דלא בעי תנא קמא אלא שיעורא, ורב - דקפיד נמי אחזותא, כרבי יוחנן בן נורי אמרה למילתיה).

אמר רב יוסף: לא שמיעא לי הא שמעתא (תלמידו של רב יהודה אני, ולא שמעתי מפיו שמועה זו דאמרן לעיל בשמיה: 'שלשה לוגין מים שנפל לתוכן כו').

אמר ליה אביי: את אמרת לה ניהלן (רב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיה אביי מזכירו מה שקיבל הימנו), והכי אמרת ניהלן (כששנית משנה זו אמרת לנו עליה ההיא מימרא דרב יהודה אמר רב, ופירשת לנו): דרב לא תני 'חסר קורטוב' ברישא, ורבי יוחנן - אסיפא פליג, ורב דאמר (למילתיה) כדברי הכל.

[## לרבא פשיטא, ולרב פפא – תלמידו של רבא – ספק! האם רב פפא לא למד היטב מרבא? – לא: רבא אולי לא הכיר את דברי רב יוסף, שהרי רבא לא היה תלמידו, אבל אביי הכיר – ורב פפא שמע גם מאביי, ולכן הסתפק בין דברי רבא לדברי אביי בשם רב יוסף.]

ואמר רב יהודה
אמר רב: חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול - הטובל שם (באותו מקום) לא עלתה לו טבילה: חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד (שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד, ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין, וזה אחד מן הפוסלין את התרומה) ('אי אפשר לשלשת לוגין כו' לא גרסינן, דהא ודאי אפשר; אלא חיישינן לשמא; וסיפא דמילתא מוכחא דמשום שמא הוא, דאמרינן לקמן טעמא: משום דמוקמינן גברא אחזקיה); ודוקא לים הגדול, דקאי וקיימא, אבל נהרא בעלמא – לא.

תניא נמי הכי (דחיישינן בים הגדול למשקין הנופלין בו שהם עומדים במקומם): חבית מליאה יין [לבן- תו"ס]
('חבית של יין' גרסינן בברייתא, והכי גרסינן בתוספתא (דמקואות פ"ה)) שנפלה לים הגדול - הטובל שם לא עלתה לו טבילה'; חיישינן לשלשה לוגין שאובין שלא יהו במקום אחד; 'וכן ככר של תרומה שנפל שם (אחר שטבל זה ועלה) – טמא (שמא היין עומד במקומו, ונטמא מחמת האדם, וחזר וטימא את הככר)'.

מאי 'וכן' (פשיטא: כיון דחיישת לשמא היין עומד במקומו - איכא למיחש שנטמא הככר)?

מהו דתימא התם (אף על גב דלגבי טבילה חיישינן - לגבי ככר לא חיישינן, דהא מילתא ספיקא היא: אי קאי יין בדוכתיה אי לא; וגבי גברא - הוא דאמרינן 'לא עלתה לו טבילה':) אוקי גברא אחזקיה (והוא טמא היה, ובטבילת ספק אתה בא לטהרו? אל תטהרנו מספק!) - הכא אוקי תרומה אחזקה (והיא בחזקת טהורה קיימא)? - קא משמע לן.

(תוספות ד"ה אמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים. כך גירסת הקונטרס, וקאמר 'לא עלתה לו טבילה' - משום מים שאובין; ולא נראה: דהא מדשוי להו השקה כמחוברים לטהרם מטומאה - הוא הדין לענין טבילה נמי; ועוד: דאמרינן בביצה (דף יח: ושם) 'מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו', והיכי סלקא ליה טבילה לגו מנא? הא המים שבתוכו שאובין ולא מיערבי? ובהשקה בעלמא עדיף להו! אלא ודאי נעשין מחוברין גם לענין טבילה; לכך נראה דגרסינן במילתיה דרב יהודה 'חבית מלאה יין' ולכך לא עלתה לו טבילה: דמי הים קוו וקיימי, ושמא עדיין הוא צבור ועומד במקומו, ואיסור ניכר, וטובל ביין! אבל נהרא בעלמא – לא, דודאי מתערב במים ואז לא היה בעין, ועלתה לו טבילה; ומיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים, דאי ביין אדום - ניחזי אם שינה מראית המים אם לא!)

[ועיין פני יהושע]

 

1. 
    

"מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז" ונמצאו זוממין - לוקין ומשלמין, שלא השם (המקרא) המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין (מלקות משום 'לא תענה' ותשלומין משום 'כאשר זמם' [כדמפרש להלן]) - דברי רבי מאיר;

וחכמים אומרים: כל המשלם - אינו לוקה (דכתיב 'כדי רשעתו' [דברים כה,ב]: משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות [כדלהלן]; ובמסכת כתובות (דף לב.) מקשינן: ונימא 'כל הלוקה אינו משלם', וילקו כל הזוממין ולא ישלמו? ומשנינן: 'בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין', ויליף לה התם).

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים" ונמצאו זוממין - לוקין שמונים: משום (שמות כ,יב)
[לא תרצח לא תנאף לא תגנב] לא תענה ברעך עד שקר, ומשום (דברים יט,יט)
ועשיתם לו כאשר זמם [לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך] - דברי רבי מאיר;

וחכמים אומרים: אין לוקין אלא ארבעים (משום 'כאשר זמם' אבל משום 'לא תענה' - לא לקי, כדמפרש בגמרא). (מכות ד,ב)

גמרא:

בשלמא לרבנן
(דברים כה,ב)
[והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו] כדי רשעתו [במספר] כתיב: משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות;

אלא רבי מאיר - מאי טעמא?

אמר עולא: גמר ממוציא שם רע ("לא מצאתי לבתך בתולים" [דברים כב,יד]): מה מוציא שם רע לוקה ומשלם (דכתיב (דברים כב,יח) 'ויסרו אותו', [פסוק יט] 'וענשו אותו' ואמרינן בכתובות (דף מו.) 'ויסרו' - זה מלקות, וילפינן לה מקראי) - אף כל לוקה ומשלם.

מה למוציא שם רע, שכן קנס (וכל קנס - חידוש הוא, ומחידוש לא ילפינן לממונא)?

סבר לה כרבי עקיבא, דאמר: עדים זוממין - קנסא הוא.

 

איכא דמתני (להא דעולא) אהא: דתניא: '(שמות יב,י)
[ו]לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר [באש תשרפו] - בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו (שהעשה האמור אחריו - תקנתו וכפרתו על עבירת הלאו) - דברי רבי יהודה; רבי יעקב
[ולא 'עקיבא', לפי מסכת שבועות ג,ב, וכן מתקן כאן המהרש"א] אומר: לא מן השם הוא זה (אין טעם זה עיקר: דלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו), אלא (אלא מפני מה המותיר אינו לוקה?) משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו' - מכלל דרבי יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו - מנא ליה?

אמר עולא: גמר ממוציא שם רע: מה מוציא שם רע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו - אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם?

אלא אמר ריש לקיש: גמר מעדים זוממין: מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה לוקין עליו (עדים זוממין לוקין על דיבורם בעדי בן גרושה ובן חלוצה) - אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה (בכתובות אמרינן טעמא, ב'אלו נערות' (דף לג.): נתרי בהו אימת כו'; אבל כל שאר עונשין בבית דין של מטה צריכין התראה)?

מוציא שם רע יוכיח, וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה: הצד השוה שבהן: לאו שאין בו מעשה ולוקין עליו - אף כל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

מה להצד השוה שבהן שכן קנס [לר"ע]?

הא - לא קשיא: רבי יהודה לא סבר לה כרבי עקיבא.

אלא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור?

ורבי יהודה - צד חמור לא פריך (הואיל וחומרו של זה אינו חומרו של זה - אין טעם המלקות תלוי בו).

 

ורבנן - האי (שמות כ,יב) [לא תרצח לא תנאף לא תגנב] לא תענה ברעך עד שקר - מאי דרשי ביה?

ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין (לענשן בדין הזמה, ולא ניתן לעונש מלקות, אלא שלא היה לו לענשן בדין הזמה אלא אם כן הזהיר).

[פני יהושע - דף ד ע"ב

שם ורבנן האי לא תענה מאי דריש ביה. לכאורה הסוגיא תמוה: דא"כ בכל לאוין דאין לוקין עליהם - אמאי לא מקשינן הכי? אלא ע"כ דלאיסורא בעלמא אתי, כדאשכחן בדוכתי טובא; וא"כ דלמא הכא נמי דכוותיה?

מיהו אפשר דשאני הכא כיון דכמה עשין וכמה לאוין נאמרו בדבר זה, כגון 'מדבר שקר תרחק' 'אל תשת ידך עם רשע' והרבה כיוצא באלו; משום הכי לא ניחא להו למימר דכולהו אתי לאיסורא בעלמא; ואע"ג דכה"ג נמי אשכחן טובא בש"ס - מכל מקום הא אמרינן בעלמא דכל היכא דאיכא למידרש – דרשינן, ולא מוקמינן בלאוי יתירא; אם כן מכ"ש הכא דאית לן למימר: כיון דגלי רחמנא וכתב בעדים זוממין 'והיה אם בן הכות הרשע' - אם כן טפי אית לן למימר דהאי 'לא תענה' נמי אתי למלקות, כדקאמר רבי עקיבא; כן נראה לי.]

ורבי מאיר - אזהרה לעדים זוממין מנא ליה?

אמר רבי ירמיה: נפקא ליה (דברים יט,כ) מ'והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו [לעשות] עוד [כדבר הרע הזה בקרבך]' (הרי אזהרה בפרשת עדים זוממין כתיב).

ורבנן?

ההוא מיבעי ליה (מכות ה,א)
להכרזה (דאמרינן בסנהדרין, ב'אלו הן הנחנקין' (דף פט.): ארבעה צריכין הכרזה: לאחר שנענשו בבית דין - צריכין בית דין להכריז: "כך וכך נהרג פלוני בבית דין על עבירה פלונית" כדי לרדות את השומעין).

ורבי מאיר?

הכרזה מ'ישמעו ויראו' נפקא (ואזהרה מ'לא יוסיפו').

 

 

1. 
    

משלשין בממון (כדמפרש ואזיל) ואין משלשין במכות.

כיצד?

העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין - משלשין ביניהם;

אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין - כל אחד ואחד לוקה ארבעים.

גמרא:

מנא הני מילי (דכל אחד סופג את הארבעים)?

אמר אביי: נאמר 'רשע' בחייבי מלקיות [דברים כה,ב: והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר] ונאמר 'רשע' [במדבר לה,לא: ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת] בחייבי מיתות בית דין; מה להלן אין מיתה למחצה - אף כאן אין מלקות למחצה.

רבא אמר: בעינן (דברים יט,יט)
כאשר זמם לעשות לאחיו [ובערת הרע מקרבך]
(שיקבל הנדון מלקות שלימה) - וליכא.

אי הכי ממון נמי?

ממון מצטרף (והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם) מלקות לא מצטרף.

 

1. 
    

אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן (שיזימו אותן בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג וההרוג, כדמפרש ואזיל).

כיצד?

אמרו "מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש"! אמרו להם: "היאך אתם מעידין, שהרי נהרג זה או ההורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני"?! - אין אלו זוממין;

אבל אמרו להם "היאך אתם מעידין, שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני"! - הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהם.

באו אחרים (שהעידו עליו כעדות הראשונים) והזימום (אלו השנים שהזימו את הראשונים -הזימו גם את האחרונים), באו אחרים והזימום - אפילו מאה (אם הן מאה כתות זו אחר זו וכת אחת הזימתן) - כולם יהרגו.

רבי יהודה אומר: איסטטית היא זו (הכת הזאת - כת של עדות סרה; ו'סטיא' ]כתר יונתן דברים יג פסוק ו כי דִבר [סטיה, תעיה] סרה[ היא: כך נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו), ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד.

גמרא:

העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן
שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני"

מנא הני מילי?

אמר רב אדא: דאמר קרא (דברים יט,יח)
[ודרשו השופטים היטב] והנה עד שקר העד שקר ענה [באחיו] - עד שתשקר גופה של עדות (גופן של עדים).

דבי רבי ישמעאל תנא: (דברים יט,טז)
[כי יקום עד חמס באיש] לענות בו סרה - עד שתסרה גופה של עדות (בפרשת עדים זוממין כתיב 'סרה': עדות המוסרת, שהוסרו משם).

אמר רבא: באו שנים ואמרו "במזרח בירה (טרקלין גדול [## שאי אפשר לאדם רגיל לראות בתוכו מקצה לקצה?? – עיין בהמשך?]) הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו "והלא במערב בירה עמנו הייתם" – חזינן: אי כדקיימי במערב בירה מיחזא חזו למזרח בירה - אין אלו זוממין, ואם לאו - הרי אלו זוממין.

פשיטא?

מהו דתימא ליחוש לנהורא בריא (שמא מאור עיניהם של אלו בריא וצופין למרחוק יותר ממנו [משליחי בית הדין שנשלחו לבדוק]) - קמשמע לן.

 

ואמר רבא: באו שנים ואמרו: "בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש" ובאו שנים ואמרו "בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא" – חזינן: אי מצפרא לפניא מצי אזיל מסורא לנהרדעא - לא הוו זוממין, ואי לאו - הוו זוממין.

פשיטא!?

מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא (מין גמלים יש, שהם קלים במרוצתם כעוף הפורח) - קא משמע לן.

ואמר רבא: באו שנים ואמרו "בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו "עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש", ולא עוד, אלא אפילו אמרו (המזימין) "ערב שבת הרג פלוני את הנפש" (שהקדימו חובתו יותר מן הראשונים) – (הרי אלו הזוממין) נהרגין (ולא אמרינן בגברא קטילא אסהוד): (מאי טעמא? -)
דבעידנא דקא מסהדי (כשבאו יום שלישי בשבת להעיד עליו) - (אכתי) גברא לאו בר קטלא הוא (שלא הועד עליו בבית דין, ואילו הוה אתי ומודה - הוה מיפטר
[עיין תוספות ד"ה דבעידנא; נראה לי שקטע זה שייך להלן, בשנים שאמרו "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר"; ושם כתב רש"י: 'משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודעה'; אולי קטע זה ברש"י הועתק בטעות מגירסא אחרת של רש"י; אבל עיין פני יהושע]; נמצא שהם היו מחייבין מיתה את מי שאינו ראוי למות).

מאי קא משמע לן (דאף על גב דאיהו מיקטיל אינהו מיקטלי)? תנינא (במתניתין, בפרקין
(דף ו:) גבי שנים רואין אותם מחלון זה כו'): 'לפיכך נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה'?

סיפא: 'מה שאין כן בגמר דין (בהזמת עדי גמר דין)' איצטריכא ליה: 'באו שנים ואמרו "בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני", ובאו שנים ואמרו "בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני", ולא עוד, אלא אפילו אמרו "בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני" - אין אלו נהרגין: דבעידנא דקא מסהדי - גברא בר קטלא הוא (שאף על פי שאלו האחרונים מאחרים את זמן גמר דינו, מכל מקום מודים הן שביום שבאו הזוממין להעיד עליו: בשלישי בשבת - כבר היה דינו נגמר מאתמול, ובגברא קטילא אסהוד);

וכן לענין תשלומי קנס (שהמודה בו פטור - דינו נמי בזה כדיני נפשות, ויש חילוק בין עדות גוף המעשה לעדות של גמר דין):

באו שנים ואמרו "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר", ובאו שנים ואמרו "בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר" – משלמין; ולא עוד אלא אפילו אמרו "בערב שבת גנב וטבח ומכר" – משלמין: דבעידנא דקא מסהדי - גברא לאו בר תשלומין הוא (ופירושו: משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה, אישתכח דאינהו הוו מפסדי ליה; ודוקא קנס, אבל בעדות ממון – פטורין: שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחויב ועומד);

באו שנים ואמרו "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו", ובאו שנים ואמרו "בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו", ולא עוד אלא אפילו אמרו "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר, ובתרי בשבתא נגמר דינו" - אין משלמין: דבעידנא דקא מסהדי (כשהעידו אלו עליו) - גברא בר תשלומין הוא (כבר חייבוהו בית דין, ואי הוה מודי לא הוה מיפטר).

 

רבי יהודה אומר איסטטית היא זו ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד:

 

(מכות ה,ב)

אי איסטטית היא זו - אפילו כת ראשונה נמי לא!?

אמר רבי אבהו: שקדמו והרגו (את הכת הראשונה, קודם שתבוא כת שניה).

מאי דהוה הוה (ולמה לי למיתני 'אלא כת ראשונה')!

אלא אמר רבא: הכי קאמר: אם אינה אלא כת אחת – נהרגת, אי איכא טפי - אין נהרגין.

הא 'בלבד' קאמר (משמע שיש עוד אחרת)?

קשיא.

ההיא איתתא דאתאי סהדי - ואישתקור (הכחישו זה את זה בדרישות בית דין כשבדקום), אייתי סהדי - ואישתקור; אזלה אייתי סהדי אחריני דלא אישתקור.

אמר ריש לקיש: הוחזקה זו (להביא עדי שקר, ולא נקבל עוד עדות אחרת).

אמר ליה רבי אלעזר: אם היא הוחזקה (לחזר אחריהם) - כל ישראל מי הוחזקו (לשמוע לה, שתחזיק את האחרים כשקרים)?

זימנין (פעם אחרת) הוו יתבי קמיה דרבי יוחנן; אתא כי האי מעשה לקמייהו. אמר ריש לקיש: הוחזקה זו.

אמר ליה רבי יוחנן: אם הוחזקה זו - כל ישראל מי הוחזקו?

הדר חזיה לרבי אלעזר בישות (החזיר ריש לקיש את פניו ונסתכל ברבי אלעזר בפנים זועפות), אמר ליה: שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה (שהבין ריש לקיש ששמע רבי אלעזר דבר זה מפי רבי יוחנן, וכשאמרה לו לא אמרה בשמו)!

לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה
(במתניתין: 'איסטטית היא זו', והוחזקה להזים), ורבי יוחנן דאמר כרבנן?

אמר לך ריש לקיש: אנא דאמרי לך אפילו לרבנן: עד כאן לא קא אמרי רבנן התם: דליכא דקא מהדר (שאין אדם מחזר אחריהם לשכרם ולהרגילם תמיד לבוא לבית דין ולהזים את כל הבאים) אבל הכא: איכא הא דקא מהדרא (לבקש ולשכור עדי שקר)!

ורבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה: עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם: דאמרינן 'אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי', אבל הכא: הני ידעי בסהדותא (אלו האחרונים ידעי בעדותה של זו), והני לא ידעי בסהדותא.

 

 

1. 
    

אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין (אלא אם כן נגמר תחלה הדין של הנדון ליהרג ואחר כך הוזמו) שהרי הצדוקין אומרים עד שיהרג שנאמר (שמות כא,כג)
[ואם אסון יהיה ונתתה] נפש תחת נפש ]פרשת משפטים (כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:[
(גירסת רש"י: נפש בנפש. בעדים זוממין כתיב: לא תחוס עינך נפש בנפש [עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל] [דברים יט,כא])

אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר (דברים יט,יט)
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו [ובערת הרע מקרבך]: (משמע:) והרי אחיו קיים!?

ואם כן למה נאמר 'נפש תחת נפש'?

יכול משעה שקבלו עדותן (ובאה להם הזמה) - (מיד, קודם גמר דינו של נדון) יהרגו? - תלמוד לומר 'נפש תחת נפש': הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין.

גמרא:

תנא: בריבי (כך היה שמו) אומר: לא הרגו – נהרגין; הרגו (שלא הוזמו עד שנהרג הנדון על פיהם) - אין נהרגין.

אמר אביו: בני! לאו קל וחומר הוא?

אמר לו: לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין, דתניא
[סיפרא קדושים פרשה י משנה י]: (ויקרא כ,יז)
[ו]איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו [וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא] - אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו; בת אמו ובת אביו מנין? תלמוד לומר: ערות אחותו גילה : עד שלא יאמר - יש לי בדין: אם ענש על בת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן! הא למדת שאין עונשין מן הדין.

[שם, משנה יב] עונש שמענו אזהרה מנין? - תלמוד לומר: (ויקרא יח,ט)
ערות אחותך בת אביך או בת אמך [מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן] ; אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו, ובת אמו שלא בת אביו; בת אביו ובת אמו מנין? - תלמוד לומר (ויקרא יח,יא)
ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא [לא תגלה ערותה]; עד שלא יאמר - יש לי מן הדין: מה אם הוזהר על בת אמו שלא בת אביו, ובת אביו שלא בת אמו - בת אביו ובת אמו לא כל שכן! הא למדת שאין מזהירין מן הדין.

(אמתניתין קאי, דאמר 'אין עושין דין הזמה עד שיגמר הדין', ויליף לה מ'נפש בנפש' [דברים יט,כא], דמשתעי בחייבי מיתות:) חייבי מלקיות מנין (העידוהו שחייב מלקות והוזמו - מנלן דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחלה על פיהם)?

תלמוד לומר: 'רשע'
'רשע'.

[לעיל ה,א: נאמר 'רשע' בחייבי מלקיות [דברים כה,ב: והיה אם בן הכות הרשע והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו במספר] ונאמר 'רשע' [במדבר לה,לא: ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת]]

חייבי גליות מנין (העידוהו שחייב לגלות והוזמו, ותנן במתניתין 'סופג את הארבעים': מנלן [דאין לוקין] עד שיגמר הדין? דהני, הואיל ולאו מדין 'כאשר זמם' קא מתרבו - לא אתי מלקות דידהו מגזירה שוה ד'רשע' 'רשע': דמההוא לא ילפינן, אלא עדים זוממין שהרשיעו הנידון ללקות (או למיתה), דהאי 'רשע' 'רשע' - בנידונין כתיב)?

אתיא רוצח [בשוגג] רוצח [במזיד].

(תוספות ד"ה חייבי גליות מנין: פירוש: מנין דאין לוקין עד שיגמר דינו? וקשיא: דהא כשהעידו אחייבי גליות - הרי הן חייבי מלקות, וחייבי מלקות כבר גמרנו מ'רשע רשע'!? ופירקש הקונטרס דמההיא לא ילפינן אלא עדים הזוממין שהרשיעו הנדון ללקות או למיתה, דהאי קרא ד'רשע' 'רשע' - בנידונין כתיב, אבל כשהרשיעו הנדון לגלות - לא גמרינן.)

תניא: אמר רבי יהודה
בן טבאי: אראה בנחמה ("לא אראה בנחמה", וגמרא הפכו לברכה; פירוש אחר 'אראה בנחמה': נשבע: ימותו בניו ואראה בנחמתן) אם לא הרגתי עד זומם (שלא הוזם אלא אחד מהם והרגתיו) להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים 'אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון'.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם (מתניתין היא [פ"א מ"ז]: מה שנים אין נהרגין עד שיזומו שניהם, דכתיב 'והנה עד שקר העד' [דברים יט,יח], ואמר מר (סוטה דף ב:): 'כל מקום שנאמר 'עֵד' הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד').

מיד קבל עליו רבי יהודה
בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח
(שאם יטעה - יורהו); וכל ימיו של רבי יהודה
בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד והיה קולו נשמע, וכסבורין העם לומר קולו של הרוג (הכל בלילה, או ביום ואינן רואין אותו); אמר: קולי שלי הוא; תדעו: למחר הוא מת - אין קולו נשמע.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דלמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה.

 

 

1. 
    

(דברים יז,ו)
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת [לא יומת על פי עד אחד]; אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה? אלא להקיש שנים לשלשה: מה שלשה מזימין את השנים - אף השנים יזומו את השלשה; ומנין אפילו מאה? תלמוד לומר: 'עדים'.

רבי שמעון אומר: מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין (עד שיזומו שניהם כדפרישית לעיל) - אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין; ומנין אפילו מאה? - תלמוד לומר: 'עדים'.

רבי עקיבא אומר: (לא הוצרך ללמדנו זאת: דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה, שהרי השנים כשרים לכל עדיות, וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם, שהרי כולם כאחד נעשו עדים, וקרא כתיב: 'והנה עד שקר העד' [דברים יט,יח]) לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו (שלא תאמר 'הואיל ובלאו הוא היתה העדות מתקיימת, לא יעשו בו דין הזמה' - לימדך הכתוב שאף הוא מן מקיימי דבר), ולעשות דינו כיוצא באלו; ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה - על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה (שמצינו מדה הטובה מרובה ממדת פורענות: במדה טובה הוא אומר (שמות לד,ז) נוצר חסד לאלפים; במדת פורענות הוא אומר (שם) 'על שלשים ועל רבעים'): ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה; מנין אפילו מאה? - תלמוד לומר: 'עדים'.

(מכות ו,א)
אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? - בדיני נפשות (דכתיב 'והצילו העדה' ומהדרינן אזכותא), אבל בדיני ממונות - תתקיים העדות בשאר.

(תוספות ד"ה אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות: פירש הקונטרס משום דכתיב 'והצילו העדה' דמצוה לבטל העדות בקל כדי להציל הנפש; וקשה לפירושו: דאם כן דיני ממונות נילף מינייהו, דהא כתיב 'משפט אחד יהיה לכם'!?
ועוד: דבדיני ממונות נמי כתיב 'על פי שנים או על פי שלשה', ונקיש שלשה לשנים!?

לכך פירש ר"י דבדיני נפשות שייך שפיר למילף משנים דעדותן בטלה, משום דמה שנים כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה לגמרי, ומעתה אינה מועלת לכלום - הלכך בשלשה נמי כולם בטלים לגמרי, אבל בדיני ממונות, דבשנים נמי: כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול - השני אינו בטל לגמרי, דחייב לו שבועה - לכך שלשה נמי: נמצא אחד מהן קרוב או פסול - תתקיים העדות בשאר עדים.

רבי אומר: אחד דיני ממונות (נמי עדותן בטלה) ואחד דיני נפשות, ואימתי (ובדיני נפשות, כי אמרינן 'בטלה')? - בזמן שהתרו בהן (בזמן שהקרוב או הפסול נשתתף בעדות מתחלה להיות מן המתרין בעוברי עבירה), אבל בזמן שלא התרו בהן (ולא כוונו להיות עדים בדבר) - (לא בטלה עדות האחרים בשביל ראייתן של אלו, ד)מה יעשו שני אחין שראו באחד (עם שלישי מן השוק) שהרג את הנפש?

 

תוספות דף ו/ב ד"ה בדיני נפשות הוא דלא כשירה הוא בדיני ממונות כשירה:
הקשה רבינו אברהם מאורליינ"ש דהא קרובים נפקא לן (סנהדרין כז:) דפסולין מ'לא יומתו אבות על בנים', ודיני ממונות גמרינן מיניה (שם כח.), דכתיב 'משפט אחד יהיה לכם'; אם כן הכא נמי ניליף ממונות מנפשות להך מילתא: דעדות מיוחדת! ונראה דעל כרחך האי קרא לאו בדיני ממונות קאי, דעד אחד מועיל לממון דלשבועה מיהא איתיה.)

 

גמרא:

אמר רבא: והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור (התם קאמרה מתניתין 'מאה כשנים', אבל אם העידו השנים, ולאחר זמן העידו האחרים - הרי הן כשתי כתות לכל דבר).

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי תוך כדי דיבור - היכי דמי? - כדי שאילת תלמיד לרב; מאה - טובא הוו?

אמר ליה: כל חד וחד (התחיל להעיד) בתוך כדי דיבור של (של סיומו) חבירו.

(תוספות ד"ה אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור: [פ"ה] 'ובהא קאמרה מתניתין ד'מאה כשנים', אבל אם העידו השנים, ולאחר זמן העידו האחרים - הרי הן שתי כתי עדים לכל דבר'; משמע דקאי אף לענין קרוב או פסול, וקשה: דהא משמע בסמוך דלענין דין דקרוב או פסול אינו תלוי בהעדאה בתוך כדי דיבור, אלא בראיית מעשה גמרה עדותן אף כי העידו אחר תוך כדי דיבור [או לא העידו בכלל], דקאמר 'הרוג יציל'! לכך נראה דלא קאי רק אדין דעדים זוממין דקאמר 'עד שיזומו כולם', ובהא קאמר דוקא כי העידו כולם בתוך כדי דיבור דזה הוי עדות אחד, ובעינן 'עד שיזומו כולם', אבל העידו מקצתן בתוך כדי דיבור ומקצתן אחר כדי דיבור - אם כן הוי שתי כתות, ולא בעינן 'עד שיזומו כולם'; אבל לענין 'נמצא אחד קרוב או פסול' - אף אם נמצא - מהני שהעידו לאחר כדי דיבור עדותן בטלה;

ואי תימא מאי שנא? - ויש לומר שנא ושנא! דדוקא גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול חשיב כחד עדות כשהעידו לאחר כדי דיבור, משום שהם אומרים אמת, ואם כן עדותן התחיל מראייה שלהם וראייה שלהם היתה בבת אחת עם העדים, אבל בעדים זוממין - שאינן אומרים אמת - אם כן לא בא עדותן אלא כשיעידו בבית דין, וכיון דלא העידו בבת אחת רק לאחר כדי דיבור - לא חשבינן כחד עדות; כן נראה למשי"ח [מורי שיחיה רבינו פרץ בן ר' אליהו].)

 

רבי עקיבא אומר לא בא שלישי כו' [להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו; ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה - על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה] ומה שנים כו' [נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה; מנין אפילו מאה? - תלמוד לומר: 'עדים'; אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? - בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות - תתקיים העדות בשאר.

רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, ואימתי? - בזמן שהתרו בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן - מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש?]

 

אמר ליה רב פפא לאביי: (לרבי יוסי, דאמר אף בלא התרו: שלא נתכוין להעיד הוא מציל את הנדון מפני קורבה) אלא מעתה הרוג יציל (הרוג נמי יציל את הנדון, שהרי גם הוא ראה והוא קרוב אצל עצמו)?!

כשהרגו מאחוריו (מתקיימין כל המקראות שמחייבין את הרוצח ליהרג).

נרבע יציל?

כשרבעו מאחוריו.

הורג ורובע יצילו?!

אישתיק.

כי אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: (דברים יט,טו)
[לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים] יקום דבר - במקיימי דבר הכתוב מדבר ('יקום דבר' כתיב בהאי קרא שעשאן לכולם כשנים, דהיינו העדים; אבל לא בעושי הדבר).

 

 

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים וכו' [בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות - תתקיים העדות בשאר. רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, ואימתי? - בזמן שהתרו בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן] מה יעשו שני אחים כו' [שראו באחד שהרג את הנפש?]:

 

היכי אמרינן להו?

אמר רבא: הכי אמרינן להו (לקרוב ופסול, למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו): "למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו?" אי אמרי "לאסהודי" אתו - נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה; אי אמרי "למיחזי" אתו - מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש.

איתמר: אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי; ורב נחמן אומר: הלכה כרבי.

(תוספות ד"ה שמואל אומר הלכה כרבי יוסי: קשה: היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים, והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל, והאי דומיא דדיני נפשות: דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בית דין!?

וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט, וגם לרבי נמי קשה: שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד!

לכן נראה לר"י דגם לרבי יוסי לא אמרו דעדותן בטלה אלא דוקא באותן שמעידים בפני בית דין, אבל בשביל ראייה לחודה – לא.

וא"ת: אם כן מאי פריך 'הרוג יציל', והא אינו הולך להעיד בבית דין!?

ואומר הר"י: דודאי מתחלה היה סבור הש"ס לרבי יוסי כי נמי אינן באין להעיד בבית דין עדותן בטלה, ומשני 'במקיימי דבר הכתוב מדבר', כלומר: כשבאין לקיים הדבר בבית דין אמר רבי יוסי נמצא אחד מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה.

ואם תאמר אם כן מאי פריך לעיל 'מה יעשו שני אחין וכו' - והלא אין שום חששא אם לא יבאו להעיד בבית דין, כדפרישתי?

ויש לומר: משום דפעמים שלא ידע זה בזה, ויעיד האחד אף על פי שכבר העיד אחיו בבית דין, ואפילו אירע לאחר כדי דיבור - מכל מקום עדותן בטלה, משום דמקשינן שלשה לשנים נמצא קרוב או פסול בזה אחר זה - אף על פי דלענין הזמה בעינן תוך כדי דיבור.)

(מכות ו,ב)

 

1. 
    

היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה, ואחד מתרה בו באמצע: בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו עדות אחת (ואם הוזם אחד מהם (או שנים) ולא הוזמו כולן אין נהרגין), ואם לאו - הרי אלו שתי עדיות; לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת - הוא והן נהרגין, והשניה פטורה.

רבי יוסי אומר: לעולם אין נהרגין עד שיהו שני עדיו מתרין בו, שנאמר (דברים יז,ו)
על פי שנים עדים [או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד].

דבר אחר על פי שנים עדים: שלא תהא סנהדרין שומעת (עדות העדים) מפי התורגמן (צריכין הדיינין שיהיו מכירין בלשון העדים, ולא שיעמדו מליץ בינותם).

גמרא:

אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: מנין לעדות מיוחדת (אחד רואה אותו מחלון זה ואחד רואה מחלון זה ואינן רואין זה את זה) שהיא פסולה? שנאמר (דברים יז,ו)
[על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת] לא יומת על פי עד אחד: מאי 'אחד'? אילימא עד אחד ממש - מרישא שמעינן לה: 'על פי שנים עדים' אלא מאי 'אחד'? - אחד – אחד.

תניא נמי הכי: (דברים יז,ו)
[על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת] לא יומת על פי עד אחד - להביא שנים שרואים אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה, שאין מצטרפין; ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה בחלון אחד - אין מצטרפין.

אמר ליה רב פפא לאביי: השתא: ומה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה - דהאי קא חזי כולו מעשה והאי קא חזי כולו מעשה - אמרת לא מצטרפי, בזה אחר זה - דהאי חזי פלגא דמעשה והאי חזי פלגא דמעשה – מיבעיא?

אמר ליה: לא נצרכא אלא לבועל את הערוה (שיש די בראיית כל אחד, ואפילו הכי לא מצטרפו).

אמר רבא: אם היו רואין את המתרה או המתרה רואה אותן – מצטרפין.

ואמר רבא: מתרה שאמרו - אפילו מפי ההרוג עצמו (התרה בו), ואפילו מפי השד.

אמר רב נחמן: עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות, דכתיב: (דברים יז,ו)
[על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת] לא יומת על פי עד אחד: בדיני נפשות הוא דאין כשירה, אבל בדיני ממונות – כשירה.

מתקיף לה רב זוטרא: אלא מעתה (דכשרים בעלמא ומצטרפי) - בדיני נפשות תציל (כששנים רואין מחלון זה ושנים מחלון זה והוזמה כת האחת, תצטרף עדות זו להיות כולם ככת אחת להציל את הזוממין ואת הנדון: שתהא עדותן בטלה: כיון דבעלמא מצטרפת - יש טעם כאן להצילו, ורחמנא אמר 'והצילו העדה') אלמה תנן 'הוא והן נהרגין'?

קשיא.

 

רבי יוסי אומר [לעולם אין נהרגין עד שיהו שני עדיו מתרין בו, שנאמר (דברים יז,ו) על פי שנים עדים]:

אמר ליה רב פפא לאביי: ומי אית ליה לרבי יוסי האי סברא (התראה כלל)? והתנן [פ"ב מ"ג דף ט,ב]: רבי יוסי אומר: השונא (שאמר "בשוגג הרגתי") נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה!

אמר ליה: ההוא - רבי יוסי
בר יהודה היא, דתניא: רבי יוסי בר יהודה אומר: חבר אין צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.

'דבר אחר: על פי שנים עדים - שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:'

הנהו לעוזי (בעלי לשון אחרת שאין הדיינין מכירין בה) דאתו לקמיה דרבא - אוקי רבא תורגמן בינייהו; והיכי עביד הכי? והתנן 'שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן'?

רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי, ואהדורי הוא דלא הוה ידע.

(מכות ז,א)

אילעא וטוביה (עדי הלואה) - קריביה דערבא
(היו קרובין אל הערב); הוה סבר רב פפא למימר: גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו; אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא" אי לית ליה ללוה - לאו בתר ערבא אזיל מלוה?

 

 

1.  
2. 
    

מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין (שנתחייב בו) - אין סותרין את דינו (לחזור ולישא וליתן אולי יזכה).

כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו "מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" - הרי זה יהרג.

סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת 'חובלנית';

רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה;

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין (בימים שסנהדרין דנו דיני נפשות) לא נהרג אדם (בה) מעולם (כדמפרש בגמרא: שבדקו את העדים בדבר שלא ידעו להשיב)!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן (אם היו עושים כן) - (היו) מרבין שופכי דמים בישראל (שלא יראו מבית דין).

 

גמרא:

'לפני אותו בית דין' - הוא דאין סותרין, הא לפני בית דין אחר סותרין?

הא תני סיפא: 'כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו "מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו" - הרי זה נהרג'?

אמר אביי: לא קשיא: כאן בארץ ישראל כאן בחוצה לארץ, דתניא: רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: ברח מארץ לחוצה לארץ - אין סותרין את דינו; מחוצה לארץ לארץ - סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל (אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות).

סנהדרין נוהגת כו' [בארץ ובחוצה לארץ]:

מנא הני מילי?

דתנו רבנן
[תוספתא סנהדרין פ"ג מ"ה]: (במדבר לה,כט)
והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם [בכל מושבתיכם] - למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ;

אם כן מה תלמוד לומר (דברים טז,יח)
[שפטים ושטרים תתן לך] ב[כל]שעריך [אשר ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק]?

בשעריך אתה מושיב (אתה חייב להושיב) בתי דינים בכל פלך ופלך (פלך = הפרכיא) ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך, ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.

סנהדרין ההורגת וכו' [סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת 'חובלנית';

רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה]:

איבעיא להו: אחת לשבעים שנה - נקראת חבלנית? או דלמא אורח ארעא היא?

תיקו.

רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו וכו' [בסנהדרין לא נהרג אדם (בה) מעולם! רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל]:

היכי הוו עבדי?

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרוייהו: "ראיתם טריפה הרג? שלם הרג"?

אמר רב אשי: אם תמצא לומר שלם הוה (שיאמרו: בדקנוהו לאחר מיתתו מכל שמונה עשרה טריפות) - דלמא במקום סייף נקב הוה?

בבועל את הערוה - היכי הוו עבדי?

אביי ורבא, דאמרי תרוייהו: "ראיתם כמכחול בשפופרת" (ואין עדים מסתכלין בכך)? ('שפופרת' = קנה חלול שנותנין בו כחול לכחול עינים; 'מכחול' הוא קיסם דק שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה.)

ורבנן
(דמחייבי מיתה על הערוה) - היכי דיינו (באיזו עדות הם הורגים? - הואיל ולאו הכי בדקי)?

כשמואל, דאמר שמואל: במנאפים - משיראו כמנאפים (משינהגו ענין ניאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים כדרך תשמיש).

 

הדרן עלך כיצד העדים

 

מכות פרק שני אלו הן הגולין דף ז,א

פרשות רוצח בשוגג בתורה:

שמות כא,יב    מכה איש ומת, מות יומת.

שמות כא,יג    ואשר לא צדה, והאלהים אנה לידו--ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה.

במדבר לה,א    וידבר ה' אל משה, בערבת מואב, על ירדן ירחו - לאמר.

במדבר לה,ב    צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת; ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים.

במדבר לה,ג    והיו הערים להם לשבת; ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם.

במדבר לה,ד    ומגרשי הערים, אשר תתנו ללוים: מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב.

במדבר לה,ה    ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה - והעיר בתוך; זה יהיה להם מגרשי הערים.

במדבר לה,ו    ואת הערים, אשר תתנו ללוים - את שש ערי המקלט, אשר תתנו לנס שמה הרצח; ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר.

במדבר לה,ז    כל הערים, אשר תתנו ללוים - ארבעים ושמנה עיר: אתהן ואת מגרשיהן.

במדבר לה,ח    והערים, אשר תתנו מאחזת בני ישראל - מאת הרב תרבו, ומאת המעט תמעיטו: איש - כפי נחלתו אשר ינחלו - יתן מעריו ללוים.

במדבר לה,ט    וידבר ה' אל משה לאמר.

במדבר לה,י    דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי אתם עברים את הירדן ארצה כנען.

במדבר לה,יא    והקריתם לכם ערים: ערי מקלט תהיינה לכם; ונס שמה רצח, מכה נפש בשגגה.

במדבר לה,יב    והיו לכם הערים למקלט מגאל; ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט.

במדבר לה,יג    והערים אשר תתנו - שש ערי מקלט תהיינה לכם.

במדבר לה,יד    את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען; ערי מקלט תהיינה.

במדבר לה,טו    לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט: לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה.

במדבר לה,טז    ואם בכלי ברזל הכהו וימת - רצח הוא; מות יומת הרצח.

במדבר לה,יז    ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו, וימת - רצח הוא: מות יומת הרצח.

במדבר לה,יח    או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו, וימת - רצח הוא: מות יומת הרצח.

במדבר לה,יט    גאל הדם - הוא ימית את הרצח; בפגעו בו הוא ימתנו.

במדבר לה,כ    ואם בשנאה יהדפנו, או השליך עליו בצדיה – וימת -

במדבר לה,כא    או באיבה הכהו בידו וימת - מות יומת המכה, רצח הוא: גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו.

במדבר לה,כב    ואם בפתע, בלא איבה הדפו, או השליך עליו כל כלי - בלא צדיה -

במדבר לה,כג    או בכל אבן אשר ימות בה, בלא ראות, ויפל עליו וימת - והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו.

במדבר לה,כד    ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה.

במדבר לה,כה    והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם, והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה; וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש.

במדבר לה,כו    ואם יצא יצא הרצח את גבול עיר מקלטו, אשר ינוס שמה -

במדבר לה,כז    ומצא אתו גאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו, ורצח גאל הדם את הרצח - אין לו דם.

במדבר לה,כח    כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל; ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו.

במדבר לה,כט    והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם.

במדבר לה,ל    כל מכה נפש - לפי עדים ירצח את הרצח; ועד אחד לא יענה בנפש למות.

במדבר לה,לא    ולא תקחו כפר לנפש רצח, אשר הוא רשע למות: כי מות יומת.

במדבר לה,לב    ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן.

דברים ד,מא    אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש

דברים ד,מב    לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, והוא לא שנא לו מתמל שלשם; ונס אל אחת מן הערים האל - וחי:

דברים ד,מג    את בצר במדבר בארץ המישר, לראובני; ואת ראמת בגלעד לגדי, ואת גולן בבשן למנשי.

דברים יט,א    כי יכרית ה' אלהיך את הגוים, אשר ה' אלהיך נתן לך את ארצם; וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם.

דברים יט,ב    שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך, אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה:

דברים יט,ג    תכין לך הדרך: ושלשת את גבול ארצך, אשר ינחילך ה' אלהיך; והיה לנוס שמה כל רצח.

דברים יט,ד    וזה דבר הרצח, אשר ינוס שמה וחי: אשר יכה את רעהו בבלי דעת, והוא לא שנא לו מתמל שלשם,

דברים יט,ה    ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת: הוא ינוס אל אחת הערים האלה - וחי.

דברים יט,ו    פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח, כי יחם לבבו, והשיגו, כי ירבה הדרך - והכהו נפש; ולו אין משפט מות, כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום.

דברים יט,ז    על כן אנכי מצוך לאמר: שלש ערים תבדיל לך.

דברים יט,ח    ואם ירחיב ה' אלהיך את גבלך כאשר נשבע לאבתיך, ונתן לך את כל הארץ, אשר דבר לתת לאבתיך-

דברים יט,ט    כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשתה, אשר אנכי מצוך היום: לאהבה את ה' אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים - ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה.

דברים יט,י    ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך, אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה; והיה עליך דמים.

דברים יט,יא    וכי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ונס אל אחת הערים האל -

דברים יט,יב    ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם; ונתנו אתו ביד גאל הדם - ומת.

דברים יט,יג    לא תחוס עינך עליו; ובערת דם הנקי מישראל, וטוב לך.

 

1. 
    

אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה:

היה מעגל במעגילה (טחין היו גגותיהן בטיט, והגגות לא היו משופעין, אבל הטיט משפעין מעט, כדי שיזובו המים, וטחין אותן בחתיכת עץ עבה וחלקה, ובה בית יד, ודוחפה לצד השיפוע, וחוזר ומושכה אליו, וחוזר ודוחפה (לצד), והטיט מתמרח ומחליק; ובדחיפתו קורהו 'מעגל' ובמשיכתו קורהו 'מושך', ושם העץ 'מעגילה') [רמב"ם פירוש המשניות: המעגל במעגלה: היא אבן חלקה שהבנאין אצלנו מחליקין וממשמשין בו השטחים עד שמבהיקין] , ונפלה עליו והרגתו, היה משלשל בחבית (מן הגג) ונפלה עליו והרגתו (והרג בגופו את חבירו), היה יורד (ההורג) בסולם ונפל (מן הסולם) עליו והרגתו - הרי זה גולה (דכל הני - דרך ירידה נינהו; וגבי גלות 'דרך ירידה' בעינן, כדמפרש בגמרא 'ויפל עליו');

אבל אם היה מושך במעגילה (ונשמטה מעגילה מידו) ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו,
(מכות ז,ב)
היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו - הרי זה אינו גולה;

זה הכלל: כל שבדרך ירידתו – גולה, ושלא בדרך ירידתו - אינו גולה.

תוספות מכות דף ב,א ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות. ואי תימא: היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן? והא יכול לומר "מזיד הייתי", כדאמר גבי אכלת חלב בפ"ק דבבא מציעא (דף ג:) [וכריתות]?

ויש לומר: דמיירי כשראו בו רגלים לדבר: שנשמט הברזל מקתו, ואיכא למימר דלא נתכוין.

אבל קשה מהא דתנן פרק 'אלו הן הגולין' (לקמן דף ט:): דשונא אינו גולה; לאו כי האי גוונא: דומיא דאוהב גולה? ואמאי אינו גולה כיון דראוי הוי רגלים לדבר!?

וי"ל דשאני שונא, דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו.

ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר, והשתא ניחא משונא, ומ"מ אוהב גולה כיון דשתיק כשאמרו לו העדים; בודאי אי הוה אמר "לא הרגתיו" יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד, כמו ב"לא אכלתי חלב", אבל כיון דשתק - כהודאה דמיא.

גמרא:

מנא הני מילי?

אמר שמואל: דאמר קרא: (במדבר לה,כג)
[או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות] ויפל עליו וימות [והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו] - עד שיפול דרך נפילה.

תנו רבנן: (במדבר לה,יא)
[והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש] בשגגה - פרט למזיד; בבלי דעת - פרט למתכוין [אלו אינם גולים; אך לא ברור מכאן אם הם קרובים למזיד או נחשבים לקרוב לאונס].

[דברים ד,מב: לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם ונס אל אחת מן הערים האל וחי]

[דברים יט,ד: וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם]

[הגמרא דנה בברייתא הזאת:]

'מזיד'? פשיטא: בר קטלא הוא!

[תוספות ד"ה פשיטא בר קטלא הוא: תימה: אימא במזיד ולא התרו בו? - וי"ל דהא נמי נפקא לן מ'בלי דעת' דאיכא 'בבלי דעת' יתירא; עוד י"ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה: דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי, מדכתיב 'והוא לא שונא'.]

<אלא> אמר רבא
(אמר רבא [רבה] גרסינן ולא גרסינן 'אלא'): אימא: פרט לאומר מותר (סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו).

אמר ליה אביי: אי אומר מותר - אנוס הוא (והיאך הוא קורהו 'מזיד')!?

אמר ליה: שֶׁאֲנִי אומר: האומר מותר - קרוב למזיד הוא.

[## ההורג רודף – ונתברר שהרודף היה גואל הדם, וברשות רדף – האם אינו 'אומר מותר'?]

[תוספות ד"ה אלא פרט לאומר מותר: קשה: דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם 'שגגה' וחייבין: פרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם) בתינוק שנשבה לבין הנכרים!?
וי"ל דשאני הכא, דכתיב 'שגגה' יתירא [במדבר לה פסוקים יא, טו] - למעוטי אומר מותר.]

'בבלי דעת' - פרט למתכוין.

מתכוין? – פשיטא! בר קטלא הוא!

אמר רבה: פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לגוי והרג את ישראל, לנפל והרג בן קיימא.

[## שני אלה – אין עיר המקלט קולטתו ומותר הוא לגואל הדם]

תנו רבנן: (במדבר לה,כב)
[ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה]

'אם בפתע' - פרט לקרן זוית (שלשון 'פתע' הוא בסמוך, כדמתרגמינן 'בתכיף'; פרט לקרן זוית: אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס, לזה לפנות לימין או לשמאל, וסכינו בידו, וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו);

'בלא איבה' - פרט לשונא [סיפרי פרשת מסעי פיסקא קס];

[תוספות דף ח,א ד"ה (לעיל) בלא איבה פרט לשונא: תימה: אמאי איצטריך האי קרא? תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה 'והוא לא שונא' [דברים ד,מב]! וצ"ע.    ושמא יש לומר: דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל דבר שנתחדש מ'יער', והרבה פרשיות יש בענין זה במשנה תורה, אבל לא קשה מ'ולא אויב לו' דב'אלה מסעי' [במדבר לה,כג]: דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו [לעדים ולדיינים] כדאמרינן בסנהדרין (דף כט.) (במשנה תורה כתיב נמי 'כי לא שונא הוא לו' משום פרשה שנשנית); כך נראה למשי"ח [=למורי שיחיה הוא רבינו פרץ בן רבינו אליהו].]

'הדפו' - שדחפו בגופו (בלא מתכוין);

'או השליך עליו' - להביא ירידה שהיא צורך עליה (כגון: הרוצה להרים ידו בכח, וגרזן בידו, ומשפיל תחלה את גופו, ושוחה לפניו כדי להרים בכח, ובהשפלתו הרג; דלא תימא 'הואיל וצורך עליה היא - פטור מגלות, דהא כתיב ויפל' [אלא הוא חייב גלות]);

'בלא צדיה' - פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר ('צדיה' לשון צידוד: שלא נתכוין לצדד לצד שני);

(שמות כא,יג)
ואשר לא צדה [והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה]
(שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק, אבל לא היה יודע שיש שם אדם) - פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע (וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה).

[סיפרי פרשת שופטים פיסקא קפב; מכות פ"ב מ"ב] (דברים יט,ה)
ואשר יבא את רעהו ביער [לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי]; מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם - אף כל רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם (יצאה חצר של בעל הבית [ספרי שופטים קפב]).

[## נאראה לפי רש"י שכל אלו המיעוטים נחשבים קרוב למזיד, והמיעוט הוא שאין עיר מקלט קולט אותם, וכשריבה: להביא ירידה שהיא צורך עליה – להרבות שגולה.]

בעא מיניה רבי אבהו מרבי יוחנן: היה עולה בסולם ונשמט השליבה מתחתיו ונפלה והרגה – מהו? כי האי גוונא 'עֲלִיָּה' היא (בתר דידיה אזלינן, והוא היה עסוק בעליה)? או 'ירידה' היא (או בתר שליבה אזלינן; והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה)?

אמר ליה: כבר נגעת בירידה שהיא צורך עליה (והא רבינן לה לעיל לחיובא).

איתיביה: 'זה הכלל כל שבדרך ירידתו גולה שלא בדרך ירידתו אינו גולה': 'שלא בדרך ירידתו' - לאיתויי מאי? לאו לאיתויי כהאי גוונא?

וליטעמיך – 'כל שבדרך ירידתו' לאיתויי מאי? - אלא לאיתויי קצב? הכא נמי [ברישא] לאיתויי קצב, דתניא:

קצב שהיה מקצב: תנא חדא: '(הרג) לפניו חייב, לאחריו פטור', ותניא אידך: 'לאחריו חייב לפניו פטור', ותניא אידך 'בין לפניו בין לאחריו חייב', ותניא אידך 'בין לפניו בין לאחריו פטור' - ולא קשיא: כאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו, כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו, כאן בירידה שלפניו ושל אחריו, כאן בעליה שלפניו ושל אחריו (כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב; הלכך: הא דתניא 'לפניו חייב לאחריו פטור' - בירידה שלפניו ועליה של אחריו: השפיל זרועו כדי להרים בכח, והרים מכח לפניו בהשפלתו – חייב; הרג בעלייתו לאחוריו – פטור; והא דתניא 'לאחריו חייב לפניו פטור' - בעליה שלפניו וירידה שלאחריו, כגון: המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו, וחזר והגביהן להכות לפניו: הרג בהשפלתו דרך אחוריו – חייב; הרג בהגבהתו פטור; והוא דתניא 'בין לפניו ובין לאחריו חייב' - בירידה שלפניו או שלאחריו; והא דתניא 'בין לפניו בין לאחריו פטור' - בעליה שלפניו ושל אחריו).

לימא (הך בעיא דרבי אבהו) כתנאי: היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו: תני חדא 'חייב' ותניא אידך 'פטור'; מאי? לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר 'ירידה' היא ומר סבר 'עליה' היא?

לא, דכולי עלמא 'עליה' היא, ולא קשיא: כאן לניזקין כאן לגלות (לנזקין חייב: אם לא הרגו אלא הזיקו – חייב, דלנזקין לא שני לן בין שוגג למזיד, בין ירידה לעליה, כדאמרינן בבבא קמא (דף כו:) ''פצע תחת פצע' - לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון').

איבעית אימא: הא והא לגלות, ולא קשיא: הא דאתליע (חייב: שכל שליבה שהתליעה, כשדורסין עליה - נכפפת היא למטה, וירידה היא) הא דלא אתליע (ואם לא התליעה אין כאן ירידה);

ואיבעית אימא: הא והא דלא אתליע, ולא קשיא: הא דמיהדק (אם היתה השליבה מלא הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה יפה - אין כאן דרך ירידה, ופטור) והא דלא מיהדק (ירידה יש כאן, וחייב).

 

 

1. 
    

נשמט הברזל מקתו והרג: רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה.

מן העץ המתבקע (יצא קיסם, וניתז למרחוק והרג): רבי אומר גולה: וחכמים אומרים: אינו גולה.

גמרא:

תניא: אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר [דברים יט,ה:
ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ
ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי (דברים יט,ה)] 'ונשל הברזל מעצו'? והלא לא נאמר אלא 'מן העץ'!? ועוד: נאמר 'עץ' למטה ('ונשל הברזל מן העץ'), ונאמר 'עץ' למעלה ('לכרות העץ'): מה עץ האמור למעלה - מן העץ המתבקע, אף עץ האמור למטה – מן העץ המתבקע.

[לפי הרמב"ם רבי מדבר במקרה שבעקבות המכה בעץ – ניתק הברזל מכתו, ואין מדובר בשבב עץ כלל.]

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם מקרא אחד דרשו: 'ונשל הברזל מן העץ': רבי סבר יש אם למסורת (כמה שנמסרה כתב של תיבה למשה - אנו צריכין לדורשה, ולא לפי המקרא): 'ונישֵל' כתיב (כשאתה קורא 'ונָשל' אתה מוסיף הברה של אל"ף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן, ולפי המסורת 'ונישל' כתיב, ופירושו נישל: שהשיל הברזל מן העץ המתבקע, ומצא את רעהו), ורבנן סברי: יש אם למקרא: 'ונָשַל' קרינן (לשון פָּעַל: הברזל עצמו נשל מעל עצו).

ורבי – 'יש אם למסורת' סבירא ליה?

(מכות ח,א)

והאמר רב יצחק ברבי יוסף
(בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.)): אמר רבי יוחנן: רבי, ורבי יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ורבי שמעון, ורבי עקיבא - כולהו סבירי להו יש אם למקרא'!?

היינו דקאמר להו (דקא הדר רבי ואמר)
'ועוד'
(בגזירה שוה).

[## האם זה גזירה שוה? האם יש כאן מופנה? יותר נראה שיש כאן 'ילמד תחתון מעליון', או 'דבר הלמד מענינו'!]

[הרש"ש על רש"י ד"ה יש אם למסורת: ופירוש 'נישל' – שהשיל הברזל כו': רצה לומר שהוא מבנין פּעֵל הדגוש במשקל 'פִּקֵּד', ואחד מהוראותיו להוציא הפעלים העומדים בקל; ותוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו; ועי' צה"ת בל"ד מפעלים; אבל קשה דפעל נשל מצינו יוצא גם בקל, כמו 'ונשל כו' את הגוים 'של נעליך' ואם כן אף אם רבי יסבור יש אם למקרא מכל מקום מפורש הכא דמן העץ המתבקע קאמר, מדלא כתב 'מעצו'! וואולי יש לומר: דכאן הוה כמו יוצא לשלישי מדל"כ 'ונשל הברזל עץ' אלא 'מן העץ' משמע דהברזל עשה שישיל העץ קיסם ממנו.]

אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא (רגב: גוש עפר; כלישני"א בלע"ז) לדיקלא ואתר תמרי (והשיר תמרים), ואזול תמרי וקטול - באנו למחלוקת דרבי ורבנן
(דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע).

פשיטא!?

מהו דתימא (הא לרבי -) כ'כח כחו' דמי (ופטור, שהרגב היה כח ראשון, ונשירת התמרים היה כח שני) - קא משמע לן (שהרגב – כגרזן, והתמרים - כקיסם הניתז).

אלא 'כח כחו' לרבי - היכי משכחת לה?

כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא (הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו), ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא (הוא אשכול התמרים המקובצים יחד), ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול.

 

 

1. 
    

הזורק אבן לרשות הרבים והרג - הרי זה גולה.

רבי אליעזר
בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - הרי זה פטור (מפרש טעמא בגמרא).

זרק את האבן לחצרו והרג: אם יש רשות לניזק ליכנס לשם – גולה, ואם לאו - אינו גולה, שנאמר (דברים יט,ה)
ואשר יבא את רעהו ביער [לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] - מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם - יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ליכנס לשם.

אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות - אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו (להטותו לדרך אחרת), והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין (המלקה ארבעים לחייב מלקות)
[רמב"ם: שליח בית דין להביא את הנאשם שמסרב לבוא, והכהו השליח].

[## והרופא המטפל? ]

גמרא:

'לרשות הרבים'? מזיד הוא!?

אמר רב שמואל
בר יצחק: בסותר את כותלו.

איבעי ליה לעיוני!?

בסותר את כותלו בלילה.

בלילה נמי איבעי ליה לעיוני!?

בסותר את כותלו לאשפה.

האי 'אשפה' - היכי דמי? אי שכיחי בה רבים - פושע הוא, אי לא שכיחי בה רבים - אנוס הוא?

אמר רב פפא: לא צריכא אלא לאשפה העשויה ליפנות בה (בני אדם לנקביהם) בלילה ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי ויתיב (ליפנות ביום): פושע לא הוי, דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום; אונס נמי לא הוי, דהא איכא דמקרי ויתיב.

רבי אליעזר
בן יעקב אומר וכו' [אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה - הרי זה פטור]:

תנו רבנן: [(דברים יט,ה)
ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] 'ומצא' (משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל) - פרט לממציא את עצמו (אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו); מכאן אמר רבי אליעזר
בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה – פטור.

למימרא ד'מצא' - מעיקרא משמע? ורמינהי [סיפרא בהר פרשה ג; משנה ערכין פ,ט מ"ב]: 'ומצא' [ויקרא כה,כו: ואיש כי לא יהיה לו גאל והשיגה ידו
ומצא כדי גאלתו] - פרט למצוי (במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב 'והשיגה ידו ומצא' - פרט למצוי: אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה - אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות): שלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברעה ויגאול ביפה'!?

אמר רבא: הכא מענייניה דקרא והתם מענייניה דקרא: התם מענייניה דקרא: 'ומצא' דומיא ד'והשיגה ידו' מה 'השיגה ידו' – מהשתא, אף 'מצא' נמי מהשתא; הכא מענייניה דקרא: 'ומצא' דומיא ד'יער': מה יער: מידי דאיתיה מעיקרא - אף 'ומצא' נמי: מידי דאיתיה מעיקרא.

הזורק את האבן וכו'
[אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות - אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין]:

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ממאי דמחטבת עצים דרשות? דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה, ואפילו הכי אמר רחמנא ליגלי?

אמר ליה: כיון דאם מצא חטוב <אינו חוטב> - לאו מצוה, השתא נמי (כי לא מצא חטובה) לאו מצוה (אין החטבה מצוה, אלא עשיית הסוכה).

איתיביה רבינא לרבא: 'יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין'; לימא: כיון דאילו גמיר לאו מצוה (להכותו), השתא נמי לאו מצוה!?

התם, אף על גב דגמיר – מצוה, דכתיב (משלי כט,יז)
יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך.

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי (ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי): (דברים יט,ה)
ואשר יבא את רעהו ביער
[לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי - <מה יער> דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל, ואי סלקא דעתך 'מצוה' - מי סגיא דלא עייל?

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: כל היכא דכתיב 'אשר' – 'דאי בעי' הוא? אלא מעתה (במדבר יט,כ)
ואיש אשר יטמא ולא יתחטא [ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זרק עליו טמא הוא] - אי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא (אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו), מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא - הכי נמי דפטור (מכרת)!?

שאני התם דאמר קרא

(מכות ח,ב)

'טמא יהיה' [במדבר יט,יג: כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן יהוה טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו] - מכל מקום.

[תוספות ד"ה טמא יהיה מכל מקום. קשה לישתוק מ'אשר', ומ'יהיה'?
ויש לומר ד'אשר'- אורחיה דקרא הוא.]

ההוא - מיבעי ליה לכדתניא: 'טמא יהיה' לרבות טבול יום (שאם נכנס למקדש ענוש כרת); 'טומאתו בו' לרבות מחוסר כיפורים (מאותן טומאות הצריכות קרבן, וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו ונכנס למקדש – חייב; וארבע טומאות הן הטעונות קרבן: הזב והזבה והיולדת והמצורע)!?

אמר ליה: אנא מ'עוד טומאתו [בו]' קא אמינא ('עוד' קרא יתירא לדרשא הוא).

איכא דמתני לה (להא דאמר ליה ההוא מרבנן לרבא, והא דאותביה רבינא) אהא [שמנה שביעית פ"א מ"ד]:

'(שמות לד,כא)
[ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת] בחריש ובקציר תשבות; רבי עקיבא אומר: אינו צריך לומר חריש של שביעית וקציר של שביעית (דעל כרחך בשביעית דשמיטה הכתוב מדבר), שהרי כבר נאמר (ויקרא כה,ד)
[ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור
(דאי כדכתיב: דאיום השביעי קאי - מאי שנא חריש וקציר דנקט?); אלא (הכי קאמר: 'ששת ימים תעבוד ובשביעי תשבות' והששה שאתה עובד בהן - בחריש ובקציר תשבות:) אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית (שלא יחרוש בששית חרישה המועלת לשביעית), וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית (שאם הביאה שליש בשביעית - מאז היא ראויה ליקצר, ואם קצרה בשמינית - צריך לנהוג בה קדושת שביעית)!

רבי ישמעאל אומר: מה חריש רשות - אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה (ובשבת קאי; ולהכי נקט 'חריש' ו'קציר', לומר לך: מה החריש שאני אוסר לך בשבת - חריש של רשות הוא: שאין לנו חריש של מצוה - אף קציר: איני אוסר לך אלא של רשות; יצא קציר העומר)';

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: ממאי דחרישה דרשות? דלמא חרישת עומר, דמצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא 'תשבות'?

אמר ליה: כיון דאם מצא חרוש אינו חורש - לאו מצוה (אבל קציר - אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמהּ, דכתיב 'וקצרתם
[את קצירה]
והבאתם את עומר' [ויקרא כג,י]).

איתיביה רבינא לרבא: 'יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין'- ואמאי? לימא 'כיון דאילו גמיר לאו מצוה - השתא נמי לאו מצוה'?

התם, אף על גב דגמיר – מצוה, דכתיב (משלי כט,יז)
יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך.

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי (שהיה לי להשיבו תשובה נצחת דקרא לאו במצוה איירי): קצירה דומיא דחרישה: מה חרישה: מצא חרוש אינו חורש (מה חריש בכל מקום מצא חרוש אין מצוה לחרוש) - אף קצירה נמי: <מצא קצור אינו קוצר> (בהכי עסקינן: שאם מצא קצור אין מצוה לקצור, יצא קציר העומר שאפילו מצא קצור - מצוה לקצור); ואי סלקא דעתא מצוה (בקציר של מצוה), מצא קצור אינו קוצר (תמיהא היא זו)? מצוה לקצור ולהביא!?

 

 

1. 
    

האב גולה על ידי הבן (אם הרגו לבנו בשוגג) והבן גולה על ידי האב;

הכל גולין (מפרש בגמרא לאיתויי מאי) על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב (שאין ישראל גולה על ידו); וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.

גמרא:

'האב גולה על ידי הבן'? והאמרת 'יצא האב המכה את בנו'?

דגמיר.

והאמרת אף על גב דגמיר - מצוה קעביד?

בשוליא דנגרי (בלימוד חרש עצים: שאינו מלמדו תורה אלא אומנות; 'שוליא' = יויינד"רינו).

שוליא דנגרי - חיותא היא דלמדיה (ואף זו מצוה על האב ללמדו, דילפינן לה מקרא בפרק קמא דקדושין (דף ל:): דכתיב 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' [קהלת ט,ט] הקיש אומנות שהוא חיותו לאשה: כשם שאביו חייב להשיאו אשה, כדכתיב 'וקחו לבניכם נשים' [ירמיהו כט,ו] - כך חייב ללמדו אומנות)!?

דגמיר אומנותא אחריתי.

והבן גולה ע"י האב:

ורמינהי (גבי הורג בשגגה כתיב:)
(במדבר לה,טו)
[לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל] מכה נפש [בשגגה] - פרט למכה אביו (שלא חייב גלות אלא למי שהכאתו תלויה בנפש: שאינו חייב עליו אלא אם כן הרגו, יצא מכה אביו שהוא חייב עליו מיתה בחבורה בעלמא; וקא סלקא דעתא דממעט ליה מגלות אפילו הרגו)!

אמר רב כהנא: לא קשיא: הא רבי שמעון, והא רבנן: לרבי שמעון, דאמר (בסנהדרין בפרק 'ארבע מיתות' (דף מט:)) חנק חמור מסייף (ולדידיה ההורג את אביו בחנק, דתנן (שם פא.) 'מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה', וההורג אביו חייב שתי מיתות: שהעושה חבורה באביו מן הנחנקין הן, והמכה נפש מן הנהרגין, וכאן יש חבורת אביו ורציחה; ולרבי שמעון, דאמר חנק חמור, אם היה זה מזיד - היה בחנק) - שגגת סייף ניתנה לכפרה, שגגת חנק לא ניתנה לכפרה (ועכשיו שהוא שוגג לא נתנה שגגתו לכפרה בגלות: אם נתנה תורה כפרה לשגגת סייף שהיא קלה - לא נתנה כפרה לשגגת חנק); לרבנן, דאמרי סייף חמור מחנק - הורג אביו [בשוגג] שגגת סייף הוא (שהרי אילו מזיד היה נידון בחמורה שהיא סייף), ושגגת סייף ניתנה לכפרה (בגלות).

רבא אמר: (ברייתא נמי - רבנן, וההורג את אביו נמי גולה, דשגגת סייף היא; והא דקתני 'פרט למכה אביו' -) 'פרט לעושה חבורה באביו בשוגג (לאו להורגו קא ממעיט, אלא בעושה בו חבורה בשוגג)': סלקא דעתא אמינא כיון דבמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי - קא משמע לן.

 

הכל גולין על ידי ישראל וכו'
[וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב]:

 

'הכל גולין על ידי ישראל' - לאיתויי מאי?

לאיתויי עבד וכותי.

תנינא להא, דתנו רבנן: 'עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל, וישראל גולה ולוקה על ידי כותי ועבד'!

בשלמא עבד וכותי גולה ע"י ישראל ולוקה: 'גולה' - דקטליה, ו'לוקה' - דלטייה (ואמרינן [בשבועות] (דף לה.) 'המקלל את חבירו עובר בלא תעשה', ואתיא במה הצד מהמקלל דיין ונשיא וחרש (סנהדרין דף סו.)), אלא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי? בשלמא 'גולה' – דקטליה, אלא 'לוקה' אמאי? דלטייה? (שמות כב,כז)
[אלהים לא תקלל] ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך?

אלא אמר רב אחא בר יעקב: כגון שהעיד בו (שהוא חייב מלקות) והוזם. דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם - עבד בר עדות הוא?

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן? כגון שהכהו הכאה (מכות ט,א)
שאין בה שוה פרוטה (שאם יש בה תשלומי פרוטה - משלם ואינו לוקה, דילפינן בכתובות ב'אלו נערות' (דף לב:) 'בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין', וכי אין בה שוה פרוטה - לוקה שעבר על 'לא תוסיף פן יוסיף' [דברים כה,ג]), דאמר רבי אמי
אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה – לוקה, ולא מקשינן הכאה לקללה (לומר שכשם שאינו לוקה על קללתו, דכתיב 'בעמך' - כך לא ילקה על הכאתו; ופלוגתא היא בסנהדרין: דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש).

חוץ מעל ידי גר תושב וכו' [וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב]:

(ומשמע דמתרוייהו ממעט ליה: דלא הוא גולה ע"י הריגתו אלא נהרג, ולא ישראל גולה עליו;) אלמא גר תושב - עובד כוכבים הוא!?

אימא סיפא: 'גר תושב גולה ע"י גר תושב'!

אמר רב כהנא: לא קשיא: כאן - בגר תושב שהרג גר תושב (גולה, כדקתני בהדיא), כאן (ורישא) - בגר תושב שהרג ישראל (אינו גולה דלא סגי ליה בגלות)
[עיין רבנו חננאל].

איכא דרמי קראי אהדדי: כתיב (במדבר לה,טו)
לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים [למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה], וכתיב (במדבר לה,יב)
והיו לכם הערים למקלט [מגאל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט] - לכם ולא לגרים!?

אמר רב כהנא: לא קשיא: כאן [פסוק יב] בגר תושב שהרג ישראל, כאן [פסוק טו] בגר תושב שהרג גר תושב;

ורמינהי: 'לפיכך גר ועובד כוכבים שהרגו נהרגין'
(אשבע מצות שנצטוו בני נח קאי, וקיימא לן 'אזהרתן זו היא מיתתן'; לפיכך גר תושב או עובד כוכבים שהרגו נהרגין ואפי' בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין (דף נז.)); קתני גר דומיא דעובד כוכבים: מה עובד כוכבים: לא שנא דקטל בר מיניה (עובד כוכבים כמותו) ולא שנא דקטל דלאו בר מיניה (ישראל), נהרג - אף גר (תושב): לא שנא דקטל בר מיניה (גר תושב כמותו) ולא שנא קטל דלאו בר מיניה (ישראל) – נהרג!?

אמר רב חסדא: לא קשיא: כאן שהרגו דרך ירידה, כאן שהרגו דרך עלייה: דרך ירידה, דישראל גלי - איהו נמי סגי ליה בגלות; דרך עלייה - דישראל פטור - הוא נהרג.

אמר ליה רבא: ולאו קל וחומר הוא: ומה דרך ירידה דישראל גלי איהו נמי סגי ליה בגלות, דרך עלייה - דישראל פטור - איהו נהרג?

אלא אמר רבא: באומר מותר (נהרג, דלאו בר גלות הוא).

אמר ליה אביי: 'אומר מותר' - אנוס הוא!

אמר ליה: שֶׁאֲנִי אומר: אומר מותר קרוב למזיד הוא.

ואזדו לטעמייהו (רב חסדא דלא בעי לשנויי באומר מותר דקסבר אנוס הוא ורבא דאמר נהרג), דאיתמר: כסבור בהמה ונמצא אדם, כנעני ונמצא גר תושב (הרי זה כאומר מותר שהיה לו ללמוד, ואף זה היה לו לעיין; ובגר תושב עסקינן): רבא אומר: חייב (מיתה): אומר מותר קרוב למזיד הוא; רב חסדא אומר: פטור: אומר מותר אנוס הוא.

איתיביה רבא לרב חסדא: (בראשית כ,ג)
[ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו] הנך מת על האשה אשר לקחת [והוא בעלת בעל]; מאי לאו בידי אדם (בדיני בני נח, וזה אומר מותר היה כסבור אחות אברהם היא)?

לא בידי שמים; דיקא נמי דכתיב (בראשית כ,ו)
[ויאמר אליו האלהים בחלם, גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אותך] מחטוא לי [על כן לא נתתיך לנגע אליה].

ולטעמיך (בראשית לט,ט)
[איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת] וחטאתי לאלהים - לאלהים ולא לאדם (והלא יודע שהיא אשת איש)!? אלא דינו מסור לאדם; הכא נמי דינו מסור לאדם.

איתיביה אביי לרבא: (בראשית כ,ד)
[ואבימלך לא קרב אליה ויאמר: ד'] הגוי גם צדיק תהרוג (קסלקא דעתא שהודה לו הקב"ה, אלמא אנוס הוא)?!

התם כדקא מהדרי עלויה (לא הודה לדבריו, שהשיב לו תשובה שחייב מיתה, שאינו צדיק בדבר, שהיה לו ללמוד דרך ארץ, כדמפרש ואזיל): (בראשית כ,ז)
ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא [ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך] -

(מכות ט,ב)

אשת נביא הוא דתיהדר, דלאו נביא לא תיהדר? אלא כדאמר רבי שמואל בר נחמני, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הכי קאמר ליה: 'ועתה השב אשת האיש' מכל מקום; ודקאמרת 'הגוי גם צדיק תהרוג' [פסוק ה]
הלא הוא אמר לי אחותי היא וגו' [והיא גם הוא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת]: נביא הוא, וממך למד: אכסנאי הוא שבא לעיר - על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו, כלום שואלין אותו "אשתך זו"? "אחותך זו"? - מכאן שבן נח נהרג: שהיה לו ללמוד ולא למד.

 

 

1. 
    

הסומא אינו גולה - דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: גולה.

השונא אינו גולה.

רבי יוסי אומר: השונא נהרג, מפני שהוא כמועד (כמותרה עליו ועובר על התראה, דודאי לדעת הרגו).

רבי שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה (ולא נהרג); זה הכלל כל הריגה שהוא יכול לומר לדעת הרג (כל הריגה שיכולין לומר על הריגה זו שלדעת היתה) - אינו גולה (לפי שחשוד הוא על כך), ושלא לדעת הרג (כשהריגה זו ודאי שלא לדעת: שאין אדם יכול לומר עליה 'לדעת היתה') - הרי זה גולה (ובגמרא מפרש לה).

גמרא:

תנו רבנן: (במדבר לה,כג)
[או בכל אבן אשר ימות בה] בלא ראות [ויפל עליו וימת והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו]
('בלא ראות' דמשמע: כאן לא ראה, אבל רואה במקום אחר) - פרט לסומא (שאינו רואה בשום מקום), דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: 'בלא ראות' - לרבות את הסומא!

מאי טעמא דרבי יהודה?

דכתיב (דברים יט,ה) ואשר יבא את רעהו ביער [לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי] - אפילו סומא אתא! 'בלא ראות' – מעטיה;

ורבי מאיר?

'בלא ראות' – למעט; 'בבלי דעת' – למעט; הוי 'מיעוט אחר מיעוט', ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות!

ורבי יהודה?

'בבלי דעת' - פרט למתכוין הוא דאתא (כדאמרן לעיל (דף ז:)).

רבי יוסי אומר: השונא נהרג כו' [מפני שהוא כמועד]:

והא לא אתרו ביה?

מתניתין - רבי יוסי בר יהודה היא, דתניא: רבי יוסי בר יהודה אומר: חבר אינו צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (שלא יכול לומר "לא הייתי יודע שאסור").

 

רבי שמעון אומר: יש שונא גולה [ויש שונא שאינו גולה: זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג - אינו גולה, ושלא לדעת הרג - הרי זה גולה]:

 

תניא: 'כיצד אמר רבי שמעון 'יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה'? – 'נפסק (החבל, ונפל עליו)' גולה (אין לומר בא 'לדעת זה'), 'נשמט'
(החבל מידו ונפלה עליו) - אינו גולה (שיש לומר 'לדעת עשה')'.

והתניא: 'רבי שמעון אומר: לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו (הוא מעגילה: שפעמים שטחין במחצלים, שהוא כלי אומנות של בונים, ובלע"ז טרואיל"ה) מידו (לעולם אינו גולה לא אוהב ולא שונא בנפסק אלא בנשמט)': קשיא נפסק אנפסק, קשיא נשמט אנשמט!?

נפסק אנפסק לא קשיא: הא (דקתני 'נשמט גולה') - באוהב (דלא חשיד דעביד מדעת); והא (דקתני 'נשמט אינו גולה') – בשונא (כדקתני בהדיא בברייתא: יש שונא שאינו גולה, ומפרש מילתיה: נשמט - אינו גולה); נשמט אנשמט לא קשיא: הא רבי והא רבנן
(הא דקתני 'נשמט גולה' באוהב דלא חשיד דעביד מדעת ו בשונא).

(הא דקתני 'נפסק גולה' - אפילו בשונא, וכל שכן באוהב – רבנן, ואליבא דרבי שמעון הוא, דאמר 'נשמט הברזל מקתו והרג גולה, ו'נפסק החבל' דומיא דנשמט הברזל מקתו היא: שנשאר האגד בידו; והא דקתני 'נפסק אינו גולה' - רבי היא, דאמר 'נשמט הברזל מקתו אינו גולה'; והוא הדין לחבל הנפסק עד שישמט מחצלו מידו, שאין נשאר בידו כלום, דומיא דמן העץ המתבקע; ולרבי אליבא דרבי שמעון אין לך שונא גולה; כך מצאתי גירסא בתשובות הגאונים, וכן עיקר; וגירסת הספרים משובשת היא, וטעו לדמות 'נשמט החבל' ל'נשמט הברזל', ואי אפשר להעמידה ולפרש 'נפסק אנפסק לא קשיא הא באוהב הא בשונא': דהא על כרחך הא דתני 'נפסק גולה' בשונא מפורשת, והיאך תאמר 'הא דתני נפסק אינו גולה – באוהב'? השתא בשונא גולה - באוהב לא כל שכן! וכי יש לך לומר שגולה בשונא ואינו גולה באוהב?
ועוד: 'נשמט אנשמט לא קשיה: הא רבי והא רבנן' - היאך תאמר? הא דתני 'נשמט אינו גולה' - רבי היא, דאמר נשמט אינו גולה אפילו באוהב! אם כן אין הטעם מפני שיכול לומר 'לדעת נהרג' - ורבי שמעון תלי טעמא בהכי.)

 

 

1. 
    

להיכן גולין? - לערי מקלט: לשלש שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען, שנאמר (במדבר לה,יד)
את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען [ ערי מקלט תהיינה];

עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל (היינו: כל ארבע עשרה שכבשו וחלקו; ואחר כך הבדילן יהושע) - לא היו שלש (שהבדיל משה) שבעבר הירדן קולטות, שנאמר (במדבר לה,יג)
[והערים אשר תתנו] שש ערי מקלט תהיינה [לכם] - עד שיהיו ששתן קולטות כאחת;

ומכוונות להן דרכים מזו לזו, שנאמר (דברים יט,ג)
תכין לך הדרך ושלשת [את גבול ארצך אשר ינחילך ה' אלקיך והיה לנוס שמה כל רצח];

ומוסרין להן שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך, וידברו אליו (אל גואל הדם, ואומרין לו: "אל תנהג בו מנהג שופכי דמים! בשגגה בא מעשה לידו");

רבי מאיר אומר: <אף> הוא מדבר על ידי עצמו, שנאמר (דברים יט,ד)
וזה דבר הרוצח [אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם];

רבי יוסי בר יהודה אומר: בתחלה (כלומר: תחלת משפט) אחד שוגג ואחד מזיד (כל הרוצחים ואפילו מזידין) מקדימין לערי מקלט (ויליף טעמא בסיפרא דבי רב מוארב לו וגו' ונס אל אחת וגו'), ובית דין שולחין ומביאין אותו משם; מי שנתחייב מיתה בבית דין – הרגוהו; ושלא נתחייב מיתה – פטרוהו; מי שנתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו, שנאמר (במדבר לה,כה)
[והצילו העדה את הרצח, מיד גאל הדם] והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו [אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש].

גמרא:

תנו רבנן: שלש ערים הבדיל משה בעבר הירדן וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען;

ומכוונות היו (אלו נגד אלו בשתי שורות) כמין שתי שורות שבכרם:

חברון ביהודה
[יהושע כ,ז:
ויקדשו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים ואת קרית ארבע היא חברון בהר יהודה] - כנגד בצר במדבר [דברים ד,מג: את בצר במדבר בארץ המישר לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי];

שכם בהר אפרים - כנגד רמות בגלעד;

קדש בהר נפתלי - כנגד גולן בבשן.

'ושלשת'
[דברים יט,ג: תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' אלקיך והיה לנוס שמה כל רצח] - שיהו משולשין (כלומר: שמתחלקת הארץ חלקות רחבה של ארץ ישראל לארבעת רבעים, כמו שמפרש והולך): שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם ומחברון לשכם כמשכם לקדש ומשכם לקדש כמקדש לצפון;

בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת (בתמיה: בנחלת שני שבטים שלש כמו בנחלת עשרה שבטים)?

אמר אביי: בגלעד (שהיא בעבר הירדן) שכיחי רוצחים,
(מכות י,א)
דכתיב (הושע ו,ח)
גלעד קרית פועלי און עקובה מדם;

מאי 'עקובה מדם'?

אמר רבי אלעזר: שהיו עוקבין (אורבין) להרוג נפשות.

ומאי שנא מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי (חברון וקדש רחוקות מגבולי הארץ שני רביעי הארץ, וההורג בסוף הגבול צריך לנוס רביע הארץ) ומאי שנא מציעאי דמקרבי (ההורג בין חברון לשכם ובין שכם לקדש קרוב למקלט מיכן ומיכן)?

אמר אביי: בשכם נמי שכיחי רוצחים, דכתיב (הושע ו,ט)
וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה וגו' [כי זמה עשו].

מאי 'חבר כהנים'?

אמר רבי אלעזר: שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומות בבית הגרנות.

ותו ליכא? והא כתיב (במדבר לה,ו)
[ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח] ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר?

אמר אביי: הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת (בין שברח שם לדעת קליטה, בין שלא ברח שם לדעת קליטה: שלא היה יודע שהיא קולטת), הללו - לדעת קולטות, שלא לדעת אינן קולטות.

וחברון עיר מקלט הוא? והכתיב (שופטים א,כ)
ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה [ויורש משם את שלשה בני הענק]?

אמר אביי: פרוודהא (כפרים וחצרים הסמוכות לה ונקראות על שמה נתנו לכלב), דכתיב (יהושע כא,יב)
ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפנה [באחזתו].

וקדש עיר מקלט הואי? והכתיב (יהושע יט,לה)
וערי מבצר (כרכים גדולים שהיו בנחלת נפתלי:) הצדים צר וחמת רקת וכנרת
[פסוק לו ואדמה והרמה וחצור]
[פסוק לז]
וקדש ואדרעי ועין חצור, ותניא: ערים הללו (ערי מקלט) - אין עושין אותן לא טירין קטנים (לפי שאין מזונות מצויין שם), ולא כרכים גדולים (שהכל נקבצים שם תמיד, ויהא רגל גואל הדם מצויה שם, ויארוב לו), אלא עיירות בינוניות!?

אמר רב יוסף: תרתי 'קדש' הואי.

אמר רב אשי: כגון סליקום, ו'אקרא דסליקום'
('סליקום' עיר מבצר, ויש כפר סמוך הנקרא 'אקרא דסליקום': כך קדש העיר – מבצר, ועיר בינוני סמוכה לה הנקראת על שמה).

גופא: ערים הללו: אין עושין אותן לא טירין קטנים, ולא כרכין גדולים, אלא עיירות בינוניות;

ואין מושיבין אותן אלא במקום מים,

ואם אין שם מים (כשנפלו בגורל בימי יהושע ללוים הביאו להם אמות מים אחרי כן מן הנהרות הרחוקים) - מביאין להם מים;

ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים (שימצאו מזונות לקנות),

ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין (שיהו כפרים ויישוב סמוכים להם, שלא יבואו גואלי הדם מרובים על העיר בחיל);

נתמעטו אוכלוסיהן - מוסיפין עליהן;

נתמעטו דיוריהן - מביאין להם כהנים לוים וישראלים;

ואין מוכרין בהן לא כלי זיין (שלא יקנה גואל הדם שם זיין ויהרוג: שאם יביא כלי זיין ממקומו - ירגישו בו),

ולא כלי מצודה (אף בהם הורגין חיות) - דברי רבי נחמיה; וחכמים מתירין;

ושוין שאין פורסין בתוכן מצודות ואין מפשילין לתוכן חבלים כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם.

אמר רבי יצחק: מאי קרא (דמתקנינן להו לרוצחין דבר שצריכין לו)? - (דברים ד,מב)
[לנס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם] ונס אל אחת מן הערים האל וחי - עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.

תנא: תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו, שנאמר 'וחי': עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.

אמר רבי זעירא: מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון (שלא יביאוהו עונותיו לידי הריגה בשוגג, ויגלה, דאמרינן לקמן (עמוד ב) שאינו מצוי אלא ברשעים).

אמר רבי יוחנן: הרב שגלה - מגלין ישיבתו עמו.

איני!? והא אמר רבי יוחנן: מנין לדברי תורה שהן קולטין? שנאמר (דברים ד,מג)
את בצר במדבר [בארץ המישר לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי] וכתיב בתריה [פסוק מד]
וזאת התורה [אשר שם משה לפני בני ישראל]'!?

לא קשיא: הא בעידנא דעסיק בה, הא בעידנא דלא עסיק בה.

ואי בעית אימא: מאי 'קולטין'? - ממלאך המות,

כי הא: דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב, ולא הוה קא יכול שליחא [דמלאכא דמותא] למיקרב לגביה, דלא הוה שתיק פומיה מגירסא; סליק ויתיב אארזא דבי רב; פקע ארזא – ושתיק, ויכיל ליה.

אמר רבי תנחום בר חנילאי: מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה (שפתח הכתוב בו בערי מקלט תחלה)? מפני שהוא פתח בהצלה תחלה, שנאמר (בראשית לז,כא)
וישמע ראובן ויצילהו מידם [ויאמר לא נכנו נפש].

דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב (דברים ד,מא)
אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה [שמש]? - אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצחים (להכין להם חיותם, כגון הנך מילי דלעיל).

איכא דאמרי אמר ליה: הזרחת שמש לרוצחים (בהבדלה זו ויפה עשית)!

דרש רבי סימאי: מאי דכתיב (קהלת ה)
אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה? – 'אוהב כסף לא ישבע כסף' - זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה;

'ומי אוהב בהמון לא תבואה': למי נאה ללמד בהמון (לדרוש ברבים)? - מי שכל תבואה שלו (שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות);

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (תהלים קו,ב)
מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה <ללמד> [למלל] גבורות ה'? - מי שיכול להשמיע כל תהלתו.

ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמר: '[ו]מי אוהב בהמון לו תבואה' - כל האוהב למלמד בהמון (האוהב תלמידי חכמים) - לו תבואה (התורה מחזרת עליו ועל זרעו, כדאמרינן בעלמא (שבת דף כג:) 'האי מאן דרחים רבנן - הויין ליה בנין רבנן').

יהבו ביה רבנן עינייהו ברבא
בריה דרבה
(שהיה אוהב תלמידי חכמים ביותר והיו לו בנים תלמידי חכמים).

 

<סימן: אשי ללמוד רבינא ללמד (בדרב אשי גרסינן 'ללמוד' בדרבינא גרסינן 'ללמד')>

רב אשי אמר: כל האוהב ללמוד בהמון (עם חברים רבים) - לו תבואה.

והיינו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו נ,לו)
חרב אל הבדים ונואלו [חרב אל גבוריה וחתו]? - חרב על צוארי שונאיהם של ישראל שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד; ולא עוד אלא שמטפשין: כתיב הכא 'ונואלו', וכתיב התם (במדבר יב,יא)
[ויאמר אהרן אל משה בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת] אשר נואלנו [ואשר חטאנו]; ולא עוד אלא שחוטאין, שנאמר 'ואשר חטאנו';

ואיבעית אימא מהכא: (ישעיהו יט,יג)
נואלו שרי צוען [נִשְּׂאוּ שרי נף התעו את מצרים פנת שבטיה]
(אלמא הנואל נשא לחטוא).

רבינא אמר: כל האוהב ללמד בהמון (מרבה תלמידים) - לו תבואה (לפי שעל ידיהם ירבה הפלפול ונותן לב לתרץ קושיותיהם), והיינו דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן.

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב,ב)
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם; מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? - שערי ירושלם, שהיו עוסקים בתורה ('בשעריך' = בשביל שעריך).

ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב,א)
שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי.

אמר לו הקב"ה: (תהלים פדיא)
כי טוב יום בחצריך מאלף [בחרתי הסתופף בבית אלקי מדור באהלי רשע]: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (מקרא כתוב 'אלף עולות יעלה שלמה
וגו' (מלכים א ג,ד)).

 

ומכוונות להם דרכים וכו':

 

תניא: רבי אליעזר
בן יעקב אומר:

(מכות י,ב)

'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים (בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים: אחד פונה לעיר מקלט - היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו 'מקלט'), כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם.

אמר רב כהנא: מאי קרא? - (דברים יט,ג)
תכין לך הדרך [ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה' אלקיך והיה לנוס שמה כל רצח]: עשה לך הכנה לדרך.

רב חמא בר חנינא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (כשהיה רוצה לדרוש בפרשת רוצחים היה מתחיל כן): (תהלים כה,ח)
טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך: אם לחטאים יורה - קל וחומר לצדיקים.

רבי שמעון בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: (שמות כא,יג)
ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו [ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה]
(זהו שאמר הכתוב): (שמואל א כד,יג)
כאשר יאמר משל הקדמוני
('משל הקדמוני' היא התורה, שהיא משל הקב"ה, שהוא קדמונו של עולם, והיא אמרה) :
מרשעים יצא רשע [וידי לא תהיה בך]
(והיכן אמרה? – 'והאלהים אנה לידו') - במה הכתוב ('והאלהים אנה לידו') מדבר (והיאך הקב"ה ממציא מכשול לאדם לחטוא)? בשני בני אדם שהרגו את הנפש: אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים (אלא על ידי שהיו שניהם רשעים: ההורג והנהרג [כדלהלן]: ההורג היה חייב גלות ואין עד בדבר, והוא לא גלה, והנהרג היה חייב מיתה ואין עד בדבר, ולא נהרג); (לפיכך) הקב"ה מזמינן לפונדק אחד: זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו (ויש עדים, ויגלה על כרחו): זה שהרג במזיד - נהרג, וזה שהרג בשוגג - גולה.

אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא
אמר רבי אלעזר: מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים: בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו:

מן התורה - דכתיב (במדבר כב,יב)
[ויאמר אלהים אל בלעם] לא תלך עמהם [לא תאר את העם, כי ברוך הוא], וכתיב (במדבר כב,כ)
[ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים] קום לך אתם [ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה];

מן הנביאים - דכתיב (ישעיהו מח,יז)
[כה אמר ה' גאלך קדוש ישראל] אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך
(בדרך אשר תבחר לילך);

מן הכתובים - דכתיב (משלי ג,לד)
אם ללצים
(בא אדם להתחבר)
- הוא יליץ
(אין מעכבין בידו), ולענוים יתן חן.

 

 

ומצאו גואל הדם רוצח שיצא חוץ לתחום, ומצאו גואל הדם--רבי יוסי הגלילי אומר, מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם; רבי עקיבה אומר, רשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין חייבין עליו.:

 

אמר רב הונא: רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם (בדרך בהליכתו) והרגו – פטור.

קסבר (דברים יט,ו)
[פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש] ולו אין משפט מות [כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום] - בגואל הדם הוא דכתיב (והכי קאמר: פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח ... והשיגו והכהו נפש - ולא יתיירא מבית דין, כי לו אין משפט מות; וסוף המקרא האומר 'כי לא שונא הוא
וגו'- מוסב על ראשו: פן ירדוף גואל הדם אני אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת).

מיתיבי: 'ולו אין משפט מות - ברוצח הכתוב מדבר (והכי קאמר: פן ירדוף ... והשיגו ... והכהו - והוא לא היה ראוי למות: כי לא שונא היה להרוג ולא הרגו מדעת);

אתה אומר ברוצח - או אינו אלא בגואל הדם?

כשהוא אומר (דברים יט,ד)
[וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת] והוא לא שונא לו מתמול שלשום - הוי אומר ברוצח הכתוב מדבר'!

הוא - דאמר כי האי תנא, דתניא: '(דברים יט,ו)
[פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש] ולו אין משפט מות [כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום] - בגואל הדם הכתוב מדבר;

אתה אומר בגואל הדם הכתוב מדבר - או אינו אלא ברוצח?

כשהוא אומר 'כי לא שונא הוא לו מתמול שלשום' - הרי רוצח אמור (שאין לו משפט מות, ולא היה צריך לכתוב בשבילו 'ולא אין משפט מות'); הא מה אני מקיים 'ולו אין משפט מות' - בגואל הדם הכתוב מדבר.

תנן: 'מוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו' – מאי? לאו דמתרו ביה דאי קטיל בר קטלא הוא?

לא, כדתניא: 'וידברו אליו' - דברים הראוים לו: אומרים לו: "אל תנהג בו מנהג שופכי דמים: בשגגה בא מעשה לידו".

רבי מאיר אומר: הוא מדבר על ידי עצמו שנאמר (דברים יט,ד)
וזה דבר הרוצח [אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם]

אמרו לו: הרבה (דברים שאינן נעשים על ידי האדם) שליחות עושה (נעשים ומתקבלים על ידי הרבה שלוחים).

אמר מר: 'בשגגה בא מעשה לידו' – פשיטא (כיון דהוא גולה - ודאי בשוגג הרג): דאי במזיד (הרג) - בר גלות הוא (וכי גולה היה - בתמיהה)!?

אִין, והא תניא: 'רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בתחלה (תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו זהו:) אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט (ויליף טעמא מקרא: וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו
וגו'
[דברים יט,יא], משמע: אם הורגו בכוונה – ינוס; וכתיב בתריה [פסוק יב] 'ושלחו זקני עירו
וגו'); ובית דין שולחין ומביאין אותם משם. מי שנתחייב מיתה – הרגוהו, שנאמר (דברים יט,יב)
ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת; מי שלא נתחייב – פטרוהו, שנאמר (במדבר לה,כה)
והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם [והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש]; מי שנתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו, שנאמר [שם] 'והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה'.

רבי אומר: מעצמן הן גולין: כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטות, והן אינן יודעין שבשוגג קולטות, במזיד אינן קולטות (לא אמר הכתוב שיגלה, אלא הוא טועה וגולה, ולימדך הכתוב שיקחוהו משם ויהרגוהו)'.

 

-----------------------------עיר----------------------------

 

אמר רבי אלעזר: עיר שרובה רוצחים אינה קולטת שנאמר (מקרא בספר יהושע [כ,ד])
[ונס אל אחת מהערים האלה ועמד פתח שער העיר] ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו [ואספו אתו העירה אליהם ונתנו לו מקום וישב עמם] - ולא שהושוו דבריהן לדבריו.

ואמר רבי אלעזר: עיר שאין בה זקנים - אינה קולטת, דבעינן 'זקני העיר' - וליכא.

איתמר: עיר שאין בה זקנים: רבי אמי ורבי אסי: חד אומר: קולטת, וחד אומר: אינה קולטת:

 

למאן דאמר 'אינה קולטת' - בעינן 'זקני העיר' - וליכא; למאן דאמר 'קולטת' - מצוה בעלמא (מצוה שיהו שם זקנים; ומיהו כי אין בה זקנים נמי קלטה);

ועיר שאין בה זקנים, רבי אמי ורבי אסי: חד אמר: נעשה בה בן סורר ומורה, וחד אמר: אין נעשה בה בן סורר ומורה:

למאן דאמר 'אין נעשה בה בן סורר ומורה' - בעינן (בבן סורר ומורה כתיב:) (דברים כא,יט)
[ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל] זקני עירו [ואל שער מקמו] - וליכא; למאן דאמר 'נעשה בה בן סורר ומורה' - מצוה בעלמא;

ועיר שאין בה זקנים: רבי אמי ורבי אסי: חד אמר מביאה עגלה ערופה, וחד אמר אינה מביאה עגלה ערופה:

למאן דאמר 'אינה מביאה עגלה ערופה' - בעינן (דברים כא,ג)
[והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו] זקני העיר ההיא [עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל] – וליכא; למאן דאמר 'מביאה עגלה ערופה' - מצוה בעלמא.

אמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה נאמרה פרשת רוצחים (מכות יא,א)
בלשון עזה, דכתיב (יהושע כ,א): וידבר ה' אל יהושע לאמר
[פסוק ב]
דבר אל בני ישראל לאמר תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם [ביד משה]
(בכל יהושע כתיב 'ויאמר ה' ' וכאן נאמר 'וידבר ה' אל יהושע', ודיבור לשון עז הוא)? - מפני שהן של תורה (אבל שאר אמירות שאמר - לא אמר דבר לקיים מצוה הכתובה).

למימרא דכל 'דיבור' לשון קשה?

אִין, כדכתיב (בראשית מב,ל)
דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות [ויתן אתנו כמרגלים את הארץ]

והתניא: 'נדברו' [מלאכי ג,טז: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו] אין 'נדברו' אלא לשון נחת; וכן הוא אומר (תהלים מז,ד)
ידבר עמים
(ינהל עמים)
תחתינו [ולאמים תחת רגלינו]

'דבר' לחוד 'ידבר' לחוד.

<סימנ"י רבנ"ן מהמנ"י וספר"י>

פליגי בה רבי יהודה ורבנן: חד אומר מפני שֶׁשִׁיהָם (יהושע בן נון שלא הפרישם לאחר שחלקו מיד, עד שנאמר לו מפי הקב"ה), וחד אומר מפני שהן של תורה.

 

(יהושע כד,כו)
ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים [ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה'] - פליגי בה (בפירושא דהאי קרא מה כתב יהושע בס"ת)
רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אומר: שמנה פסוקים (מ'וימת שם משה' עד סיפא), וחד אומר: ערי מקלט (בפרשת ערי מקלט הוא אומר, שכתובה בספר יהושע).

בשלמא למאן דאמר 'שמונה פסוקים' - היינו דכתיב 'בספר תורת אלהים'; אלא למאן דאמר 'ערי מקלט' - מאי 'בספר תורת אלהים'?

הכי קאמר: ויכתוב יהושע בספרו את הדברים האלה הכתובים בספר תורת אלהים.

ספר שתפרו בפשתן: פליגי בה רבי יהודה ורבי מאיר: חד אומר כשר וחד אומר פסול: למאן דאמר פסול - דכתיב (שמות יג,ט)
[והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך] למען תהיה תורת ה' בפיך [כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים]
(ורישיה דקרא משתעי בתפילין, ואיתקש הכא תורה לתפילין) ואיתקש כל התורה כולה לתפילין: מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין - אף כל לתופרן בגידין;

ואידך: כי איתקש - למותר בפיך (דכתיב בהאי קרא 'בפיך': מן המותר בפיך: שאין נכתבין על עור בהמה טמאה); להלכותיו (לדבר שאינו כתוב בתורה; ובתפילין גופייהו לא גמרינן ליה אלא מהלכה למשה מסיני - לא ילפינן בהיקשא) לא איתקש.

אמר רב: חזינן להו לתפילין דבי חביבי (דודי, אחי אבא, והוא רבי חייא), דתפירי בכיתנא; ולית הלכתא כוותיה.

 

1. 
    

1 אחד (כהן) משוח בשמן המשחה (הם כהנים גדולים שהיו עד יאשיהו),

2 ואחד המרובה בבגדים (הם ששימשו מיאשיהו ואילך, שנגנז שמן המשחה, כדאמרינן בהוריות (דף יב.), ושוב לא נמשחו כהנים, ולא היתה ניכרת כהונה גדולה בהם אלא בריבוי בגדים: שמשמש בשמונה בגדים),

3 ואחד שעבר ממשיחותו (שאירע פסול בכהן הגדול, ושימש אחר תחתיו; וכשנתרפא כהן - חזר לעבודתו, ועבר זה ממשיחותו) - מחזירין את הרוצח (במיתתן, כמו שנאמר 'ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח' [במדבר לה,כח]).

4 רבי יהודה אומר: אף משוח מלחמה (כהן המשוח לומר במלחמה צרכי המלחמה: 'אל ירך לבבכם' וכל הענין (דברים כ,ג)) מחזיר את הרוצח;

לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות: כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.

 

גמרא:

מנא הני מילי?

אמר רב כהנא: דאמר קרא (במדבר לה,כה)
[והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה] וישב בה עד מות הכהן הגדול [אשר משח אתו בשמן הקדש]
(הא חד), וכתיב (במדבר לה,כח)
כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול
(הא תרי)
[ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו] וכתיב [שם] ואחרי מות הכהן הגדול [ישוב הרוצח]
(הא תלתא);

ורבי יהודה?

כתיב קרא אחרינא: (במדבר לה,לב)
[ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו] לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן.

ואידך?

מדלא כתיב 'הגדול' - חד מהנך הוא.

 

לפיכך אימותיהן של כהנים וכו' [מספקות להן מחיה וכסות: כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו]:

 

טעמא דלא מצלו, הא מצלו – מייתי? והכתיב (משלי כו,ב)
כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא!?

אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו (הלכך לאו קללת חנם הוא).

ואיכא דמתני 'כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו'; טעמא דמצלו, הא לא מצלו מייתי? מאי הוה ליה למעבד? הכא אמרינן (בבבל אומרים: משל זה על אדם שלוקה בשביל סרחון של אחרים): 'טוביה חטא וזיגוד מנגיד'
(משום ההיא דאמרינן בערבי פסחים: טוביה חטא וזיגוד אסהיד ביה ביחידי שלא היה עד שני בדבר, ונגדיה רב פפא לזיגוד; אמר ליה: "טוביה חטא וזיגוד מנגיד?" - ומאז היתה למשל), התם (בארץ ישראל) אמרי (אומרין משל זה): 'שכם נסיב ומבגאי גזיר' (שכם בן חמור לקח את דינה בת יעקב, וההנאה שלו, ושאר בני העיר שלא נהנו - מלו עצמן ונצטערו;
'מבגאי' = שם איש מבני העיר).

אמר <ליה> ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו.

כי הא: דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי.

 

 

------- קללת חכם ------

 

אמר רב יהודה
אמר רב: קללת חכם - אפילו בחנם היא באה; מנלן? מאחיתופל: שבשעה שכרה דוד שיתין (יסודות של בית המקדש; ובגמרת ירושלמי (סנהדרין פ"י) מצינו 'תימוליוס של בית המקדש' והוא 'יסוד' בלשון יוני) - קפא תהומא (צף התהום), בעא למישטפא לעלמא (בגמרת ירושלמי (שם) שמצא שם חרס שהגביה קולו ואמר לו "אל תטלני מכאן, שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה, שרעדה כל הארץ" - ולא שמע דוד לדבריו ונטלו)! אמר: מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה (מי שרי למכתב שם, פן ימחקוהו המים ועובר משום 'ואבדתם את שמם' (דברים יב,ג) ו'לא תעשון כן [לה' אלקיכם] (פסוק ד))?

ליכא דאמר ליה מידי.

אמר: כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו.

נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו; אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים (דכתיב בסוטה (במדבר ה,כג) 'ומחה אל מי המרים'; והרבה הזכרות בפרשה, ואפילו הכי כתיב 'ומחה כו') - לכל העולם כולו לא כל שכן! אמר ליה: שרי. (וקללה זו [שקלל דוד] בחנם היתה: שלא היה מקללו אלא אם אינו אומר)

כתב שם אחספא, שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה; ואפילו הכי כתיב (שמואל ב יז,כג)
ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וגו' [וימת ויקבר בקבר אביו]. (יש תימה בדבר: שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה שהיתה לאחר מיתת אחיתופל שלש שנים! ולפי דברים הללו צריכין אנו לומר שאע"פ שלא קנה הגורן - יודע היה מנעוריו מיום [שנמשח], וישבו הוא ושמואל בנוית הרמה ובדקו בספר יהושע ומצאו מקום לבית המקדש, כדכתיב 'עד אמצא מקום
וגו' [תהלים קלב,ה] וכדדרשינן ליה בזבחים ב'איזהו מקומן' (דף נד:), וחפר היסודות ברשותו [של ארונה]).

אמר רבי אבהו: קללת חכם - אפילו על תנאי (ולא נתקיים התנאי)
(אעפ"כ) היא באה; מנלן? – מעלי, דקאמר ליה [עלי] לשמואל
(שמואל א ג,יז)
[ויאמר מה הדבר אשר דבר אליך אל נא תכחד ממני] כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר [מכל הדבר אשר דבר אליך]
(דהא קללה על תנאי היתה 'אם תכחד ממני' ולא נתקיים: שלא כיחד); ואף על גב דכתיב (פסוק יח)
ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו [ויאמר ה' הוא הטוב בעינו יעשה] - ואפילו הכי (נתקיימה הקללה, ד)כתיב (שמואל א ח,ג)
ולא הלכו בניו בדרכיו [ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט]
(וזו קללה קללו עלי 'כה יעשה לך' - כמו שנעשה לי: שאין בני מהוגנין).

(מכות יא,ב)
אמר רב יהודה
אמר רב: נידוי על תנאי - צריך הפרה; מנלן? – מיהודה, דכתיב (בראשית מג,ט)
[אנכי אערבנו מידי תבקשנו] אם לא הביאותיו אליך [והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים]
('וחטאתי לך' - לשון נידוי הוא: שיהא מנודה לאביו);

ואמר רבי שמואל
בר נחמני
אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (דברים לג,ו)
יחי ראובן ואל ימות [ויהי מתיו מספר]
[פסוק ז] וזאת ליהודה [ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה]
(מה ראה לסמוך יהודה לראובן ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון 'וזאת ליהודה'?)? - כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר (אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים, ו)עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים; אמר לפניו: רבונו של עולם!
(אמר לשון זה: יחי ראובן, כלומר: ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי, וזאת תהיה ליהודה - שהם מגולגלין?) מי גרם לראובן שיודה? – יהודה: וזאת ליהודה [ויאמר] שמע ה' קול יהודה. (עצמות כל השבטים יצאו ממצרים ונשאום בניהם במדבר, וזהו שאמר יוסף לאחיו: (שמות יג,יט) 'והעליתם עצמותי מזה אתכם' - עם עצמותיכם;) עאל איבריה לשפא (נכנסו עצמותיו למקום חיבורם ששפו משם; כמו 'דשף מדוכתיה' (חולין דף מב: נד:) 'לשפא' אישלויי"ש דור').

לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע - 'ואל עמו תביאנו';

לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח (לישא וליתן) בשמעתא בהדי רבנן – 'ידיו רב לו' (יהי בו כח לריב ריבו לעצמו נגד חביריו);

לא הוה ידע לפרוקי קושיא – 'ועזר מצריו תהיה'.

 

איבעיא להו:

 

במיתת כולן הוא חוזר? או דלמא במיתת אחד מהן? תא שמע: 'נגמר דינו בלא כהן גדול - אינו יוצא משם לעולם'; ואם איתא - ליהדר בדהנך (במיתת מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחותו? אלא לאו שמע מינה כולהו)!

בדליכא.

 

 

1. 
    

משנגמר דינו מת כהן גדול - הרי זה אינו גולה (מפרש טעמא בגמרא מקל וחומר);

אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני (יליף טעמא בגמרא);

נגמר דינו בלא כהן גדול (שלא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו של זה לגלות), וההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג


כהן שהרג אינו נושא כפיו; האם כהן גדול שהרג נושא כפיו? האם עוד עובד כלל?- אינו יוצא משם לעולם; ואינו יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות; ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (במדבר לה,כה)
[והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו]
אשר נס שמה
[וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש] - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו;

כשם שהעיר קולטת - כך תחומה קולט;

רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם: רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם; רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם [אין] חייבין עליו.

גמרא:

 

 

[משנגמר דינו מת כהן גדול - הרי זה אינו גולה]

 

מאי טעמא?

אמר אביי: קל וחומר: ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו - מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה!

ודלמא האי דגלה איכפר ליה, האי דלא גלה לא?!

מידי גלות קא מכפרא? מיתת כהן הוא דמכפרא!

תוספות ד"ה מידי גלות קא מכפרא. תימה: אין הכי נמי: מדאמר בריש מכילתין (דף ב:) 'הם שלא עשו מעשה לגלו כי היכי דתהוי להו כפרה' - אלמא גלות מכפרת!    וי"ל דהכא 'כפרה' - לפטרו מגלות קאמר, דהא בעי למילף דמי שלא גלה עדיין, דמיתת כהן גדול תועיל לפטרו מגלות מקל וחומר; הלכך שפיר משני 'מידי גלות מכפרת? מיתת כהן גדול מכפרת!' פירוש מיפטרא מגלות שהרי אפילו לא גלה אלא יום אחד ומת הכ"ג - הוא חוזר, ואילו לא מת הכהן - אפילו שהה שם זמן מרובה - אינו יוצא; על כרחך כפרה זו - במיתת כהן תלויה, כדפירשתי; כן נראה למשי"ח [=למורי שיחיה הוא רבינו פרץ בן רבינו אליהו].

 

אם עד שלא נגמר דינו וכו' [מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני]:

 

מנא הני מילי?

אמר רב כהנא: דאמר קרא: (במדבר לה,כה)
[והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה] וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש; - וכי הוא מושחו? אלא זה שנמשח בימיו (משנעשה זה רוצח).

מאי הוה ליה (להאי כהן) למעבד (מאחר שעדיין לא היה כהן גדול כשהרג זה? למה הוא נענש)?

היה לו לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות ולא ביקש.

[שיראו כולן לחובה ויהיה פטור ע"פ האמת, מהר"ץ חיות]

אמר אביי: נקטינן: נגמר דינו ומת - מוליכין את עצמותיו לשם דכתיב (במדבר לה,לב)
[ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו] לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן; ואיזהו ישיבה שהיא 'בארץ'? הוי אומר זו קבורה ('לשבת בארץ' = בתוך הקרקע).

תנא: מת רוצח בערי מקלט קודם שמת כהן גדול (ומת כהן גדול אחר זמן) - מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו, דכתיב: (במדבר לה,כח)
[כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל; ואחרי מות הכהן הגדל] ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו; איזהו ישיבה שהיא 'בארץ אחוזתו'? - הוי אומר זו קבורה.

נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה (יצא עליו עדות שהוא חלל): פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא: חד אומר: מתה כהונה (הרי הוא כמת ואין הרוצח גולה), וחד אומר: בטלה כהונה (איגלאי מילתא למפרע שלא היה כהן גדול, והוה ליה האי רוצח 'נגמר דינו בלא כהן גדול', ואינו חוזר לעולם).

לימא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע קא מיפלגי, דתנן
[תרומות פ"ח מ"א]: 'היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה: רבי אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב – פסולין! ורבי יהושע מכשיר': מאן דאמר מתה - כרבי יהושע, ומאן דאמר 'בטלה' כרבי אליעזר!?

(מכות יב,א)
אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי (כלומר: מאן דאמר 'מתה' - ודאי כרבי יהושע אמר, ולא כרבי אליעזר: דאליבא דרבי אליעזר - ליכא למאן דאמר 'מתה', כיון דלגבי עבודותיו אמר 'פסולות' למפרע - ודאי אין זה כהן); כי פליגי אליבא דרבי יהושע
(כלומר: אין אנו צריכין לומר 'מאן דאמר 'בטלה' כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע', דאליבא דרבי יהושע איכא למימר דפליגי): מאן דאמר מתה - כרבי יהושע, ומאן דאמר בטלה: עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם, דכתיב (דברים לג,יא)
ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה [מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון] - אפילו חללין [רמז במלה 'חילו'] שבו ('פועל ידיו תרצה' - עבודותיו כשירות, אבל לענין שאר דבריו אינו כהן); אבל הכא - אפילו רבי יהושע מודה [שבטלה כהונה ואינו יוצא משם לעולם].

 

 

נגמר דינו [בלא כהן גדול וההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג - אינו יוצא משם לעולם; ואינו יוצא לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות; ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (במדבר לה,כה)
[והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו] אשר נס שמה
[וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש] - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו]:

 

אמר רב יהודה
אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה, דכתיב (מלכים א ב,כח)
[והשמעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה] וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח: טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו, טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים (דכתיב 'מזבחי': המיוחד לי), והוא תפס מזבח של שילה (בדרשא ד'מעם מזבחי תקחנו' ולא 'מעל מזבחי', וכסבור דהיינו 'מעל מזבחי').

(הכי גרסינן: והוא תפס במזבח של במה שעשה דוד לפני הארון שהיה באהל אשר נטה לו דוד בעיר דוד, כדכתיב 'וינס יואב אל אהל ה'', ומצינו בדברי הימים שעשה דוד מזבח לפניו; ואי אפשר לומר מזבח של שילה, שהוא [יואב] היה בימי דוד ושלמה.)

אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה: טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא - זר היה.

אמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שרו של רומי (= סמאל) לטעות, דכתיב (ישעיהו סג,א)
מי זה בא מאדום חמוץ בגדים
(מדמו של סמאל; ואף על פי שאין המלאכים בשר ודם - כתב בו הכתוב כעין הריגת האדם, לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע)
מבצרה [זה הדור בלבושו צעה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע]; טועה שאינה קולטת אלא בצר, והוא גולה לבצרה; טועה שאינה קולטת אלא שוגג, והוא מזיד היה טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך הוא (שיברח לבצרה: שבתחלה יפרע ממנו כשיגיע הקץ להֵחָרב, כדכתיב (ישעיהו כד,כא) 'יפקוד ה' על צבא המרום במרום ו[אחר כך]על מלכי האדמה על האדמה).

 

אמר רבי אבהו: ערי מקלט לא נתנו לקבורה (ללוים שהן שלהם), דכתיב (במדבר לה,ג) [והיו הערים להם לשבת] ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם: לחיים נתנו ולא לקבורה.

מיתיבי [ממשנתנו]: 'שמה: שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו'!?

רוצח שאני, דגלי ביה רחמנא.

 

כשם שהעיר קולטת [כך תחומה קולט]:

 

ורמינהו [תוספתא מכות פ"ב מ"ב]: (במדבר לה,כה) [והצילו העדה את הרצח מיד גאל הדם והשיבו אתו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה]
וישב בה [עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש] - בה ולא בתחומה'?!

אמר אביי: לא קשיא: כאן לקלוט כאן לדור.

'לדור'? תיפוק ליה ד'אין עושין שדה (של לוים) מגרש (שנתנו ללוים אלפים אמה סביב העיר, כדכתיב (במדבר לה,ה) 'ומדותם מחוץ לעיר' וכתיב [פסוק ד] 'מקיר העיר וחוצה אלף אמה
וגו'; הא כיצד? - אלף אמה מגרש שאין בו לא בית ולא שדה, והשאר שדות וכרמים) ולא מגרש שדה, לא מגרש עיר ולא עיר מגרש' [ערכין פ"ט מ"ח]
(דאין בונין בית במגרש, דאם כן הוה ליה מגרש עיר)!?

אמר רב ששת: לא נצרכה אלא למחילות (תחת הקרקע: שאין אוכלות במגרש כלום מלמעלה; ואי לאו דכתיב 'בה' - ולא בתחומה הייתי אומר ידור בתחומה במערה).

 

רוצח שיצא חוץ לתחום [ומצאו גואל הדם: רבי יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם; רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם [אין] חייבין עליו]:

 

תנו רבנן: '(במדבר לה,כז)
[ומצא אתו גאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו] ורצח גואל הדם את הרוצח [אין לו דם]
('ורָצַח' איכא לפרושי לשון ציווי, כמו (שמות לו,א) 'ועשה בצלאל ואהליאב'; ואיכא לפרושי לשון רשות, כמו 'ועשה ה' להם
וגו' (דברים לא,ד)): מצוה ביד גואל הדם; – אין גואל הדם - רשות ביד כל אדם, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם [אין] חייבין עליו'.

מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי? מי כתיב 'אם רצח'?

ורבי עקיבא? מי כתיב 'ירצח'?

אמר מר זוטרא בר טוביה
אמר רב: רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו - נהרג עליו.

כמאן? לא כרבי יוסי הגלילי ולא כרבי עקיבא!?

הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: רבי אליעזר אומר: (במדבר לה,יב)
[והיו לכם הערים למקלט מגאל ולא ימות הרצח] עד עמדו לפני העדה למשפט - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (במדבר לה,כז)
[ומצא אתו גאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו] ורצח גואל הדם את הרוצח [אין לו דם] - יכול מיד? תלמוד לומר: 'עד עמדו לפני העדה למשפט'.

ורבי יוסי ורבי עקיבא – האי 'עד עמדו לפני העדה למשפט' מאי דרשי ביה?

ההוא מיבעי ליה לכדתניא: רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר? תלמוד לומר: (במדבר לה,יב)
[והיו לכם הערים למקלט מגאל ולא ימות הרצח] עד עמדו לפני העדה למשפט - עד שיעמוד בבית דין אחר.

תנו רבנן: (במדבר לה,כו)
[ו]אם יצא יצא הרוצח [את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה [פסוק כז]
ומצא אתו גאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גאל הדם את הרצח אין לו דם] - אין לי אלא במזיד, בשוגג מנין? תלמוד לומר: 'אם יצא יצא' - מכל מקום.

והתניא: במזיד נהרג, בשוגג גולה'!?

לא קשיא: הא כמאן דאמר אמרינן 'דברה תורה כלשון בני אדם', הא כמאן דאמר 'לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם'.

אמר אביי: מסתברא כמאן דאמר 'דברה תורה כלשון בני אדם', שלא יהא סופו חמור מתחלתו (סופו: צאתו חוץ לתחום; תחלתו: הרציחה): מה תחלתו במזיד נהרג בשוגג גולה - אף סופו במזיד נהרג בשוגג גולה.

תני חדא: 'אב שהרג [בנו] – בנו (השני) נעשה לו גואל הדם (נעשה גואל הדם של אחיו, והורג את אביו)', ותניא אידך: 'אין בנו נעשה לו גואל הדם'; לימא הא (דתניא נעשה)
רבי יוסי הגלילי
(היא, דאמר מצוה לגואל הדם) והא רבי עקיבא?

ותסברא בין? למאן דאמר 'מצוה' בין למאן דאמר 'רשות': מי שרי? והאמר רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: לכל (לכל עבירות שבתורה) אין הבן נעשה שליח (בית דין) לאביו להכותו ולקללתו (לא להלקותו ולא לנדותו), חוץ ממסית: שהרי אמרה תורה (דברים יג,ט)
[לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ו]לא תחמול ולא תכסה עליו!?

אלא לא קשיא: הא (דתניא 'אין בנו נעשה גואל הדם') בבנו (של רוצח קאמר), והא (דתניא 'בנו נעשה לו גואל הדם') בבן בנו (בבנו של הרוג קאמר, שהוא בן בנו של רוצח, ואינו מוזהר על כבודו [אולי צ"ל: 'על חבורתו'?]).

 

 

1. 
    

אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום, או עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום - הכל הולך אחר הנוף (אפילו הוא בעיקרו שבתוך התחום - הרי הוא כיוצא חוץ לתחום, ואם עיקרו חוץ לתחום ונופו בתוך התחום - אף העיקר קולט).

 

גמרא:

ורמינהי [משנה מעשר שני פ"ג מ"ז]: 'אילן שהוא עומד בפנים (בירושלים, ולענין אכילת מעשר שני בירושלים היא שנויה) ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים: מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ – כלחוץ' (אלמא: לא נופו שדינן בתר עיקר, ולא עיקר בתר נוף)!?

מעשר אערי מקלט קא רמית? מעשר - בחומה תלה רחמנא (דכתיב (דברים יב,יח) 'לפני ה' אלהיך תאכלנו'), ערי מקלט - בדירה תלה רחמנא (דכתיב (במדבר לה,כח) 'כי בעיר מקלטו ישב'): בנופו מתדר ליה, בעיקרו לא מתדר ליה (ונופו ראוי לדירה יותר מעיקרו).

ורמי מעשר אמעשר, דתנן
[מעשרות פ"ג מ"י]: 'בירושלים (לענין מעשר) - הלך אחר הנוף; בערי מקלט - הלך אחר הנוף'!?

[אלא]
אמר רב כהנא: לא קשיא: הא רבי יהודה והא רבנן, דתניא: (מכות יב,ב) 'רבי יהודה אומר (לענין מעשר אמרה למילתיה): במערה הולך אחר פתחה (כולה בפנים ופתוחה לחוץ – כלחוץ; כולה בחוץ ופתוחה לפנים - כלפנים); באילן הולך אחר נופו' (ומתניתין דהכא וברייתא - רבי יהודה, ומתניתין ד'אילן שהוא עומד בפנים כו' – רבנן; ושינויא קמא ליתא).

אימור דשמעת ליה לרבי יהודה גבי מעשר לחומרא: עיקרו בחוץ ונופו בפנים (הלך אחר הנוף לענין פדייה): כי היכי דבנופו לא מצי פריק [שהרי זה בתוך ירושלים]
- בעיקרו נמי לא מצי פריק; עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ (הלך אחר הנוף לענין אכילה: דמישדי עיקרו בתר נופו, ואסור לאוכלו בעיקרו אלא אם כן פדאו מקודם שנכנס): כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה - בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה (כלומר: היכי בעית לאוקמא להא דתניא ''בירושלים הלך אחר הנוף כו'? כרבי יהודה? הניחא אי תנא בה חדא 'בירושלים הלך אחר הנוף' ולא תנא בה 'בערי מקלט הלך אחר הנוף' - מצית מוקמת לה כרבי יהודה, אבל השתא - מאן ציית לך?
אימור דשמעת ליה לרבי יהודה גבי מעשר 'באילן הלך אחר הנוף' משום דאיכא למימר לחומרא: בין עיקרו בפנים ונופו בחוץ בין עיקרו בחוץ ונופו בפנים, דגבי מעשר איכא בין בפנים בין בחוץ חדא לחומרא וחדא לקולא: חומר בפנים מבחוץ: שבחוץ יכול לפדותו ובפנים אינו יכול לפדותו, דקלטי ליה מחיצות; וחומר בחוץ מבפנים: שאינו נאכל בחוץ בלא פדייה, ובפנים אוכלו בלא פדייה! ואיכא למימר כי אמר רבי יהודה 'הלך אחר הנוף' - לחומרא אמרה, כדמפרש ואזיל), אלא גבי ערי מקלט (על כרחך עיקרו בפנים ונופו לחוץ לא משכחת לה אלא לקולא): בשלמא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה - בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה; אלא עיקרו בפנים ונופו בחוץ: כי היכי דבנופו מצי קטיל ליה - בעיקרו נמי מצי קטיל ליה? הא גואי קאי!?

[## ועוד: בדברי רבי היודה לא ניכר הבדל בין מערה לנוף אילן: במערה הכל אחר הפתח, ובעץ הכל אחר הנוף! אך יש לומר שיש לחלק: באילן יש הבדל ניכר בין גזע העץ לבין נופו, אך במערה – כל תוך המערה אחד הוא.

## ויש לשאול: מה דין בית הצמוד לחומת ירושלים, שהכניסה אליו מתוך העיר? האם הוא נחשב כמו מערה: הכל אחר הפתח? ומסברה נראה שהבית האטום כלפי חוץ הוא פשוט חשוב כחלק מהחומה?]

אמר רבא: אמר רבא: (לעולם כדקא משנינן: 'הא רבי יהודה והא רבנן': דלרבנן לא שדינן לא נוף בתר עיקרו ולא עיקרו בתר נוף, לא במעשר ולא בערי מקלט, כדקתני קמייתא: 'מכנגד החומה ולפנים כלפנים'; ורבי יהודה פליג ואמר: 'שדי עיקרו בתר נופו' ודקאמרת: דלמא לחומרא קאמר? - אנן נמי לחומרא אמרינן לה לענין מעשר, כדאמרן;)
(ולענין מקלט: היכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים - דחומרא הוא - שדי עיקרו בתר נופו, ואם רוצח בעיקרו - לא מצי קטיל ליה; והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ, דקאמר בה רבי יהודה 'הלך אחר הנוף' - לאו למישדי עיקרו בתר נופו ולמימר דכי היכי בנופו מצי קטיל ליה בעיקרו נמי מצי קטיל קאמר) בעיקרו (דבעיקרו שבפנים) דכולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל; קאי בנופו ויכול להורגו בחצים ובצרורות (והיכא דקאי רוצח בנופו שבחוץ ויכול גואל הדם לעמוד חוץ לתחום ולהורגו בחצים ובצרורות), דכולי עלמא לא פליגי דמצי קטיל ליה (דלכולי עלמא נוף בתר עיקר לא שדינן); כי פליגי (דקאמר רבי יהודה 'הלך אחר הנוף') במהוי עיקרו דרגא לנופו (שיכנס גואל הדם בתוך התחום ויעלה דרך העיקר ויהרגנו בנופו קאמר): מר סבר הוי עיקרו דרגא לנופו, ומר סבר לא הוי עיקרו דרגא לנופו (וכי הך קולא אית ליה לרבי יהודה: דהא לאו עיקר שדי בתר נוף, אלא כל חד כדקאי).

רב אשי אמר: מאי 'אחר הנוף'
(דקאמר מתניתין דהכא, וכן ברייתא בערי מקלט)? - אף אחר הנוף (ורבי יהודה היא, וכולהו לחומרא; ולענין מעשר – כדשנינן, ולענין מקלט: 'אף אחר הנוף' קאמר: דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים - שדי עיקרו בתר נופו לחומרא, ולא תימא 'כדקאי קאי'; אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ - שדי נופו בתר עיקרו, ולא מצי קטיל בנופו; ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר - אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא).

 

 

1. 
    

הרג באותה העיר (רוצח שגלה לעיר מקלט וחזר והרג באותה העיר בשוגג) - גולה משכונה לשכונה (בתוך העיר, כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה); ובן לוי (שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג) - גולה מעיר לעיר (שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם).

גמרא:

תנו רבנן: (שמות כא,יג)
[ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו] ושמתי לך מקום [אשר ינוס שמה] 'ושמתי לך' - בחייך (כאן הבטיחו הקדוש ברוך הוא למשה שיזכה למצוה זו בחייו: שהבדיל שלש ערים);

'מקום' ממקומך (שתהא מחנה לויה קולטת, ואף ערי מקלט יהיו ערי לויה);

'אשר ינוס שמה' - מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר [## מנין? 'ינוס' לשון עתיד!? אולי משום שבפסוק בספר שמות אין איזכור של ביאה לארץ, או נחלה, כמו שיש בפרשות גלות הרוצח האחרות]; להיכן מגלין? למחנה לויה; מכאן אמרו: 'בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך (פלך = מדינה), ואם גלה לפלכו - פלכו קולטו.

אמר רב אחא בריה דרב איקא: מאי קרא (דפלכו קולטו? ודמתניתין נמי, דקתני 'גולה משכונה לשכונה')? - (במדבר לה,כח)
כי בעיר מקלטו ישב [עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו] - עיר שקלטתו כבר ('בעיר מקלטו' קרא יתירא הוא, דמצי למכתב 'כי שם ישב').

 

 

1. 
    

כיוצא בו: רוצח שגלה לעיר מקלטו, ורצו אנשי העיר לכבדו - יאמר להם: רוצח אני! אמרו לו: אף על פי כן (אנו רוצים לכבדך) - יקבל מהן, שנאמר (דברים יט,ד)
וזה דבר הרוצח [אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמל שלשם].

(מכות יג,א)

מעלים היו (הערים) שכר ללוים (שרוצחים שוכרים מהם את בתי הדירה) - דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: לא היו מעלים להן שכר.

וחוזר לשררה שהיה בה (אם היה נשיא או ראש בית אב - חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כהן גדול) - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה.

גמרא:

מעלים היו (הערים) שכר ללוים

אמר רב כהנא: מחלוקת בשש (ערי מקלט), דמר סבר (במדבר לה,יב)
(לרוצחים נאמר): [והיו] לכם [הערים למקלט מגאל ולא ימות הרצח עד עמדו לפני העדה למשפט] לקליטה; ומר סבר: 'לכם' לכל צרכיכם, אבל בארבעים ושתים - דברי הכל היו מעלין להם שכר.

אמר ליה רבא: הא ודאי 'לכם' - לכל צרכיכם משמע;

אלא אמר רבא: מחלוקת בארבעים ושתים, דמר סבר (במדבר לה,ו)
[ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח] ועליהם תתנו [ארבעים ושתים עיר] - כי הנך לקליטה, ומר סבר 'ועליהם תתנו' - כי הנך: מה הנך לכל צרכיכם - אף הני נמי לכל צרכיכם, אבל בשש - דברי הכל לא היו מעלים להן שכר.

 

חוזר לשררה שהיה בה [דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: לא היה חוזר לשררה שהיה בה]:

 

תנו רבנן: '(בעבד עברי כתיב כשיוצא חפשי בשש או ביובל)
(ויקרא כה,מא)
[עבד עברי ויצא מעמך הוא ובניו עמו] ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב - למשפחתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו (לשררה) - דברי רבי יהודה;

רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו: 'אל אחוזת אבותיו' – כאבותיו (סיפא דמילתיה דרבי מאיר היא, ומביא ראיה לדבריו מסוף המקרא שחוזר לגדולתו, שנאמר 'ואל אחוזת אבותיו' - אל כל חזקת אבותיו); וכן בגולה (כמחלוקת בעבד עברי - כך מחלוקת ברוצח שגלה וחזר במיתת הכהן): (ומהכא יליף: ד)כשהוא אומר 'ישוב' (קרא יתירא, דמצי למכתב 'ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו' ולשתוק) - לרבות את הרוצח (דמופנה לדון הימנו גזירה שוה: נאמר כאן 'ישוב' ונאמר ברוצח 'ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו' כדמפרש ואזיל: מאי 'וכן בגולה'? ומסקנא: גמר 'שיבה' 'שיבה' מהתם).'

- מאי 'וכן בגולה'?

כדתניא
(במדבר לה,כח)
[כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל] ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו - לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו - דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו: גמר שִׁיבָה שִׁיבָה מהתם.

 

הדרן עלך אלו הן הגולין

 

מכות פרק שלישי

ואלו הן הלוקין

דף יג,א

 

1. 
    

ואלו הן הלוקין:

הבא על אחותו,

ועל אחות אביו,

ועל אחות אמו,

ועל אחות אשתו,

ועל אשת אחיו,

ועל אשת אחי אביו,

ועל הנדה;

 

אלמנה לכהן גדול,

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט,

ממזרת ונתינה (מן הגבעונין היא, ומלקות משום 'לא תתחתן בם' (דברים ז,ג)) לישראל,

בת ישראל לנתין ולממזר.

אלמנה וגרושה (שנתאלמנה מאיש אחד ונתגרשה מאיש אחר) - חייבין עליה (שתי מלקות) משום שני שמות (משום שתי אזהרות, ששתיהן מפורשות במקרא, ואזהרה - אתרוייהו קיימא);

 

גרושה וחלוצה (גרושה והיא חלוצה) - אינו חייב אלא משום אחת בלבד (משום גרושה: שהחלוצה אינה כתובה, אלא מרבויא מייתינן לה, דתניא בקדושין (דף עח.) 'גרושה' אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין? תלמוד לומר: 'ואשה');

 

הטמא שאכל את הקדש (אזהרתו מפרש בגמרא),

והבא אל המקדש טמא,

ואוכל חלב ודם ונותר ופגול וטמא (נותר כתיב ביה (שמות כט,לד) 'ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא' ואזהרת פגול נמי מהכא: מדכתיב 'כי קדש הוא' כלומר: מפני שהוא קודש שנפסל; למדנו מכאן כל שבקדש פסול: בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו; והכי אמרינן לקמן; ואזהרת טמא 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל' (ויקרא ז,יט)),

והשוחט ומעלה בחוץ (והשוחט קדשים בחוץ או המעלה קדשים בחוץ; אזהרת מעלה: 'השמר לך פן תעלה
וגו' (דברים יב,יג); אזהרת שוחט ילפינן בזבחים בפרק 'השוחט והמעלה' (דף קו.); איכא דיליף מ'לא יזבחו עוד
וגו' [ויקרא יז,ז], ואיכא דיליף לה מגזירה שוה ד'הבאה הבאה' - שוחט ממעלה),

והאוכל חמץ בפסח,

והאוכל (ביום הכפורים) והעושה מלאכה ביום הכפורים (ויליף אזהרתיה בפרק בתרא דיומא (דף פא.)),

והמפטם את השמן (העושה שמן בדוגמת שמן המשחה; ואזהרתיה: 'ובמתכונתו לא תעשו כמוהו' (שמות ל,לב) וכן בקטורת 'ובמתכונתה לא תעשו לכם' (שם,לז)),

והמפטם את הקטורת,

והסך בשמן המשחה (מאותו שעשה משה במדבר, דכתיב 'על בשר אדם לא ייסך' (שמות ל,לב)),

והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים;

 

אכל טבל (אזהרתיה מ'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו' [ויקרא כב,טו] - בעתידין לתרום הכתוב מדבר; והכי מפרש לה בסנהדרין ב'אלו הן הנשרפין' (דף פג.))

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו (אף הוא טבל),

ומעשר שני והקדש שלא נפדו (מעשר שני שלא נפדה, והוא אוכלו חוץ לירושלים, וכתיב 'לא תוכל לאכול בשעריך
וגו' (דברים יב,יז); הקדש שלא נפדה - אזהרתו אינו מפורשת כל כך; ונראה בעיני דמהכא אתא, דתניא: (סנהדרין שם): הזיד במעילה: רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה; ואמרינן: מאי טעמיה דרבי? - אתיא 'חטא' 'חטא' מתרומה; ורבנן? - מיעט רחמנא 'ומתו בו' [ויקרא כב,ט] - ולא במעילה; ממיתה הוא דמעטיה, וגזירה שוה כדקיימא קיימא, וילפינן אזהרה דמעילה מאזהרה דתרומה, דכתיב בה 'וכל זר לא יאכל קדש' [ויקרא כב,י] ורוב הלכות מעילה - היא למדה מתרומה בתורת כהנים בגזירה שוה זו).

 

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב?

רבי שמעון אומר: כל שהוא;

וחכמים אומרים: כזית.

 

אמר להן רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב (משום 'שרץ השורץ על הארץ' [ויקרא יא,מא])?

אמרו לו: מפני שהיא כברייתה.

אמר להן: אף חטה אחת כברייתה.

(אלו הן הלוקין: 'אלו' - לאו דוקא, דתנא ושייר לוקין טובא; אלא תנא חייבי כריתות - לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות; ותנא 'אלמנה וגרושה' לאשמועינן אלמנה וגרושה חייב עליה משום שתי שמות וכו'; ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו - דלא מפרש לאו דידהו בהדיא, וכן הקדש שלא נפדה; ואיידי דתנא הקדש - תנא מעשר שני בהדיא, דתרוייהו מלקות דידהו - משום 'מחוסרי פדייה'; וכן ברובן יש דבר חדש.)

גמרא:

חייבי כריתות קא תני, חייבי מיתות בית דין לא קתני (כל חייבי כריתות שאין בהן מיתת בית דין הוזכרו במשנתנו לענין מלקות, ואחד מכל חייבי מיתות בית דין לא הוזכר בה ללקות אם התרו בו למלקות); מתניתין מני? רבי עקיבא היא,

דתניא:

'אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין (מכות יג,ב)
ישנו בכלל מלקות ארבעים (השתא סלקא דעתך שאם התרו בו מיתה ומלקות - לוקה ומת) - דברי
רבי ישמעאל
(' שאם עשו תשובה כו' - לא גרסינן לה בדרבי ישמעאל);

רבי עקיבא אומר: חייבי כריתות (אם התרו בהם מלקות) - ישנו בכלל מלקות ארבעים (ולוקין; ואין כאן משום חייבי 'שתי רשעיות': שאתה עונשו מלקות עם הכרת): (ולמה אינן 'שתי רשעיות'? - ) שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן (לפי שיכול לפטור עצמו מעונש הכרת על ידי תשובה מבית דין של מעלה); (אבל) חייבי מיתות בית דין אינו בכלל מלקות ארבעים (שיש כאן שתי פורעניות: מלקות ומיתה, ומשילקה סופו ליהרג): שאם עשו תשובה (שאפילו יעשה תשובה) - אין בית דין של מטה מוחלין להן (את המיתה);

רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו (אף חייבי כריתות שהתרו בהן למלקות אינן בכלל מלקות, לפי שכל חייבי כריתות של עריות בכלל היו, דכתיב (ויקרא יח,כט) 'כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות
וגו'), ולמה יצאת כרת באחותו (לעצמה דכתיב בקדושים תהיו 'ואיש אשר יקח את אחותו
וגו'
[ונכרתו לעיני בני עמם...] [ויקרא כ,יז])? - לדונו בכרת ולא במלקות (לכך שנה בכרת שלהן: לומר שאין בהן עונש אלא כרת לבדו)'.

 

מאי טעמא דרבי ישמעאל?

 

דכתיב (דברים כח,נח)
אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת [הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך], וכתיב (פסוק נט)
והפלא ה' את מכותך [ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים]; ## מדוע צריך את ההמשך: הפלאה זו איני יודע וכו'? הרי בפסוק כתוב: והפלא ה' את מכותיך? ועוד: הראיה מ'והפילו' אינה ברורה: נאמר 'הפילו' לחוד ו'הפלא' לחוד!

תשובה: אי אפשר ללמוד מ'מכותיך' כי שם מפרש הכתוב שהמכות הללו הם 'מכות גדולות ונאמנות וחליים רעים ונאמנים'

הפלאה זו איני יודע מה היא? - כשהוא אומר (דברים כה,ב)
[והיה אם בן הכות הרשע] והפילו השופט והכהו לפניו [כדי רשעתו במספר] הוי אומר הפלאה זו - מלקות היא, וכתיב 'אם לא תשמור לעשות את כל וגו' [והפלא]!

אי הכי - חייבי עשה נמי?

'אם לא תשמור' כתיב, וכדרבי אבין אמר רבי אילעי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעי: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן ו'אל' - אינו אלא לא תעשה.

אי הכי - לאו שאין בו מעשה נמי (אלמה אמרינן בכמה דוכתי 'לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו')!?

'לעשות' כתיב.

לאו שניתק לעשה נמי?

דומיא דלאו דחסימה (שהוא כתוב אצל פרשת מלקות [דברים כה,ד – מיד אחרי 'ארבעים יכנו' – בפסוק ג]).

השתא דאתית להכי - כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה.

 

 

 

 

ורבי עקיבא - מאי טעמא?

 

[הסבר ראשון:]

(דברים כה,ב)
[והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו] כדי רשעתו [במספר]: משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.

ורבי ישמעאל?

הני מילי מיתה וממון או מלקות וממון, אבל מיתה ומלקות - מיתה אריכתא היא;

ולרבי עקיבא: אי הכי (כיון דאמר 'אי אתה מחייבו משום שתי רשעיות') - חייבי כריתות נמי (חייבי כריתות נמי לא לילקו, דהא 'שתי רשעיות' נינהו: שעדיין עונש הכרת עליו); מאי אמרת (לשנויי הך קושיא): (הטעם שנתן למעלה:) שאם עשו תשובה (שהוא יכול לפטור את עצמו מן הכרת על ידי תשובה)? - השתא מיהת לא עבדי (עדיין לא שב, ואתה מלקהו בעוד עונש הכרת עליו)!?

 

[הסבר שני:]

אמר רבי אבהו: בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות, דגמר 'לעיני' ('ונכרתו לעיני בני עמם' [ויקרא כ,יח]) מ'לעיניך' (וכתיב במלקות 'ונקלה אחיך לעיניך' [דברים כה,ג]).

מתקיף לה רבי אבא בר ממל: אי הכי - חייבי מיתות בית דין נמי נגמרם: 'מעיני' (דכתיב בעבודת כוכבים 'אם מעיני העדה נעשתה לשגגה' [במדבר טו,כד]) מ'לעיניך'!?

דנין 'לעיני' מ'לעיניך', ואין דנין 'מעיני' מ'לעיניך'!

ומאי נפקא מיניה? והא תנא דבי רבי ישמעאל: (ויקרא יד,לט)
ושב הכהן [ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירת הבית]
(ויקרא יד,מד)
ובא הכהן [וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת הוא בבית טמא הוא] - זו היא שיבה וזו היא ביאה (למידין זה מזה גזירה שוה: מה שיבה: חולץ וקוצה וטח - אף ביאה: חולץ וקוצה וטח)!? ועוד: לגמור 'מעיני' (דמיתות בית דין) מ'לעיני' (דכריתות:)
(מה כריתות לוקה) דהא גמור 'לעיני' מ'לעיניך' (אף מיתות בית דין ילקה)?

קבלה מיניה רבי שמואל
בר רב יצחק
(לתשובה זו מרבי אבא בר ממל): 'כדי רשעתו: משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות' - (וְשָׁנִי עלה:) ברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר (בית דין הוזהרו שהם לא יחייבוהו שתי רשעיות, כגון ממון ומלקות או מיתה ומלקות או מיתה וממון, אבל כרת - לא על ידי בית דין הוא; ויש לפרש: קיבלה מיניה רבי שמואל מרבי אבהו תירוץ זו על אתקפתא דרבי אבא בר ממל).

 

[הסבר שלישי:]

רבא אמר: אתרו ביה לקטלא - כולי עלמא לא פליגי דאין לוקה ומת; כי פליגי דאתרו ביה למלקות (לחודיה): רבי ישמעאל סבר: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין (לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת בית דין) - לוקין עליו, ורבי עקיבא סבר: לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין - אין לוקין עליו (כשהתרו בו מלקות בלא מיתה, לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין, שהרי הוצרך להזהירו: שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה).

ורבי עקיבא: אי הכי - חייבי כריתות נמי: לאו שניתן לאזהרת כרת הוא?

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: חייבי כריתות לא צריכי התראה, שהרי פסח ומילה ענש כרת אף על פי שלא הזהיר (פסח ומילה אין בהן לא תעשה, וענש להם כרת).

ודלמא אזהרה לקרבן (שאם יעשה שוגג יביא קרבן), דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן (פסח ומילה - אין קרבן בשוגג שלהן, כדאמרינן בכריתות בפרק קמא 'הפסח והמילה מצות עשה' - כלומר: אינו בכלל שאר כריתות למנותן עם שאר כריתות שנמנו שם כולם לומר שאם עשאום כולם בהעלם אחד חייב קרבנות כמספר הכריתות)!?

התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לעבודת כוכבים: מה עבודת כוכבים: שב ואל תעשה - אף כל שב ואל תעשה, לאפוקי הני, דקום עשה (מה שאין מביאין קרבן על פסח ומילה - אין הטעם בשביל שאין בהם אזהרה, אלא בשביל שהם מצות עשה: דהוקשה כל התורה כולה לענין קרבן לעבודת כוכבים, שנאמר בפרשת 'שלח לך אנשים' אצל קרבן עבודת כוכבים 'תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה' [במדבר טו,כט] - כאן הוקשו כל עבירות שבתורה בשגגתן לעבודת כוכבים לענין קרבן: מה עבודת כוכבים: כרת שלו על דבר שהוא שב ולא תעשה כן, והוא עמד ועשאו - אף כל שב ואל תעשה; אבל כרת של עמוד ועשה והוא ישב ולא עשה - אין בו קרבן, ופסח ומילה - עמוד ועשה הוא! אבל חייבי כריתות, כגון 'אשר יעשה מכל [התועבת האלה] ונכרתו' (ויקרא יח,כט) - לשון שב ואל תעשה הוא, ואפילו לא נאמרה בו אזהרת לאו - היה קרבן בא עליו).

 

[הסבר רביעי:]

רבינא אמר: לעולם (מכות יד,א)
כדאמרינן מעיקרא (טעמיה דרבי עקיבא משום 'שתי רשעיות' הוא, ודקאמרת 'חייבי כריתות נמי שתי רשעיות הן', דאכתי עונש כרת עליו) שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן; אי אמרת 'הא לא עבוד תשובה'? - לא פסיקא מילתא לכרת (הואיל והוא תלוי בתשובה).

'רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו? לדונו בכרת ולא במלקות':

ורבנן
(רבי ישמעאל ורבי עקיבא) - כרת באחותו למה לי?

לחלק (לפי שכלל כל העריות בכרת אחת, הייתי אומר: אם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת - לכך יצאה כרת באחותו, לחלק: דהוי 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו' שמתחייב עליה לעצמה אם עשאם עם חברותיה, ו'לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא': מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמה - אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה), וכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולם בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת.

 

ורבי יצחק - לחלק מנא ליה?

 

נפקא ליה מ'ואל אשה בנדת טומאתה [לא תקרב לגלות ערותה]
(ויקרא יח,יט)
(דמצי למכתב 'ולנדה לא תקרב') - לחייב על כל אשה ואשה.

 

ורבנן נמי תיפוק ליה מהא?

 

אין הכי נמי; ואלא כרת דאחותו למה לי? - לחייבו על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו (אם בא על שלשתן בהעלם אחד).

פשיטא! הרי גופין מוחלקין, הרי שמות מוחלקין (שיש אזהרה בכל אחת, והרי הן כשאר כל העריות)!

אלא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו, והיכי משכחת לה? - ברשיעא בר רשיעא (הבא על אמו, והוליד שתי בנות, וחזר ובא על אחת מהן, והוליד בן, ובא הבן על אחות אמו, שהיא אחותו ואחות אביו).

 

ורבי יצחק, הא מנא ליה?

נפקא ליה מקל וחומר, דתניא
[צ"ל דתנן כריתות פ"ג מ"ז ולפי הסבר הגמרא בכריתות טו,א]: אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליז (במקום שמוכרין הבשר במקולין) של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו מהו? אינו חייב על כולן אלא אחת? או חייב על כל אחת ואחת?

אמרו לו
רבן גמליאל ורבי יהושע: זו לא שמענו, אבל שמענו 'הבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שחייב על כל אחת ואחת', ונראין דברים מקל וחומר: ומה נדה שהיא שם אחד חייב על כל אחת ואחת – כאן, ששלשה שמות - לא כל שכן!?

ואידך [רבי יצחק]?

קל וחומר פריכא הוא: מה לנדה שכן גופין מוחלקין!

ולאידך נמי - האי ודאי קל וחומר פריכא הוא!?

אלא נפקא ליה מ'אחותו' דסיפא [קדושים ויקרא כ,יז: ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו - חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם, ערות אחתו גלה עונו ישא]

ואידך - אחותו דסיפא למה לי?

לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין (שהרי ענש על בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו שנא' (שם) בת אביו או בת אמו ויש לומר כ"ש שענש על בת אביו ובת אמו אבל אם אמרת כך ענשת מן הדין לכך נאמר אחותו דסיפא).

ואידך?

איבעית אימא: גמר עונש מאזהרה (דלענין אזהרה כתיב 'אחותך היא' יתירא: להזהיר על אחותו בת אביו ובת אמו, שנאמר (ויקרא יח,יא) 'ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא [לא תגלה ערותה]': ומה אזהרה לא חלק בין אחותו בת אביו שלא בת אמו [ובת אמו שלא בת אביו] ולאחותו שהיא בת אביו ובת אמו - אף בעונש: ענש על אחותו בת אביו ואמו כאחותו דבת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו);

ואיבעית אימא: נפקא ליה (מכות יד,ב)
מאחותו דרישא (דמצי למכתב 'כי יקח את בת אביו או בת אמו' [בויקרא כ,יז כתוב ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו]).

ואידך?

ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם ולסך ([שמן המשחה] דהוו נמי שני לאוין וכרת אחד, והוצרך לנו לחלק ביניהם כמו שהוצרך חילוק בעריות; אם אינו ענין כאן - תנהו ענין להו).

ואידך?

סבר כרבי אלעזר
אמר רבי הושעיא, דאמר רבי אלעזר
אמר רבי הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד - חלוקין הן לקרבן.

ואי בעית אימא: לא סבר לה כרבי אלעזר, ונפקא ליה מ'ואיש אשר ישכב את אשה דוה [וגלה את ערותה את מקרה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם]' [ויקרא כ,יח];

ואידך?

ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון
בן יוחי: מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה (לאפוקי דרך דופן דלא)? שנאמר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה [את מקרה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם] - מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.

הכי גרסינן לה להך שיטתא: ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך; ואידך סבר לה כר"א א"ר הושעיא כו' ואיבעית אימא: נפקא ליה מ'ואיש אשר ישכב את אשה דוה
וגו'; ואידך? - ההוא מיבעי ליה כו'.

והכי פירושא: ואידך ס"ל כר"א דאמר עלה שהלאוין מחלקין לחטאות; ועל מפטם וסך אמרינן במסכת כריתות (דף נ.) שהן שני לאוין: 'על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו' [שמות ל,לב], וכרת אחת: 'איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו [על זר ונכרת מעמיו]
[פסוק לג], חילוק חטאות ביניהם: שהלאוין מחלקין לחטאות;    וכיון דאתו להכי - בעריות נמי לא בעי חילוק, ולא מצטריך ליה למדרש 'אל אשה' דלעיל, ואייתר ליה עיקר קרא דכרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות, ו'אחותו' דסיפא - לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ו'אחותו' דרישא - לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין;    ואיבעית אימא: אי נמי לא סבר לה לדרבי אלעזר - נפקא ליה חילוק בעריות מן 'ואיש אשר ישכב את אשה דוה
וגו' דכתיב ביה כרת יתירא, לומר שחייבין עליה לעצמה, וממנה תלמד כל הכלל, ואם אינו ענין לגופה - דהא נפקא לן מ'ואל אשה' לחלק על כל אשה - תנהו ענין לשאר שני לאוין וכרת אחת, כגון מפטם וסך.

 

וטמא שאכל את הקדש [והבא אל המקדש טמא]:

 

בשלמא הבא למקדש טמא, כתיב עונש וכתיב אזהרה: עונש, דכתיב (במדבר יט,יג)
[כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא] את משכן ה' טמא ונכרתה [הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו]; אזהרה (במדבר ה,ג)
[מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום] ולא יטמאו את מחניהם [אשר אני שכן בתוכם];
אלא טמא שאכל את הקדש: בשלמא עונש - כתיב (ויקרא ז,כ)
והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה [הנפש ההוא מעמיה]; אלא אזהרה [למלקות] מנין (ליכא למימר מ'בקדשים לא יאכל
וגו' [ויקרא כב,ד] דלא מיירי בקדשים אלא בתרומה, דכתיב ביה 'איש איש מזרע אהרן' - דבר השוה בזרעו של אהרן, ומוקמינן ליה בתרומה: שהיא שוה באנשים ובנשים, ואף החוזרת שאינה חוזרת לחזה ושוק - חוזרת לתרומה)?

ריש לקיש אומר (ויקרא יב,ד)
[ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה] בכל קדש לא תגע [ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה]
(ודרשינן ליה לקמן אזהרה לאוכל);

רבי יוחנן אומר: תני ברדלא (שם חכם): אתיא 'טומאתו'
'טומאתו': כתיב הכא (בטמא שאכל את הקדש) 'וטומאתו עליו ונכרתה' וכתיב התם (בבא אל המקדש טמא)
(במדבר יט,יג)
[כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו] טמא יהיה עוד טומאתו בו; מה להלן עונש ואזהרה - אף כאן עונש ואזהרה.

בשלמא ריש לקיש לא אמר כרבי יוחנן: גזירה שוה לא גמיר (ולא למדה מרבו); אלא רבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כריש לקיש?

אמר לך: ההוא אזהרה לתרומה.

וריש לקיש - אזהרה לתרומה מנא ליה?

נפקא ליה מ'איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב [בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע]'
(ויקרא כב,ד): אי זהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן (באנשים ובנשים)? הוי אומר זו תרומה (אבל קדשים אינן נאכלין אלא לזכרים; וכי תימא איכא חזה ושוק? - ליתא בחוזרת, כגון אלמנה וגרושה וזרע אין לה, דאמר מר: חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק; והכי מפרשינן לה ביבמות (דף פז.)).

ואידך?

ההוא [ויקרא כב,ד: בקדשים לא יאכל] לאכילה, והא [ויקרא יב,ד: בכל קדש לא תגע] לנגיעה.

וריש לקיש - האי 'בכל קדש לא תגע' להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לטמא שנגע בקדש, דאיתמר: טמא שנגע בקדש: ריש לקיש אומר לוקה, רבי יוחנן אומר אינו לוקה: ריש לקיש אומר לוקה: 'בכל קדש לא תגע'; רבי יוחנן אומר אין לוקה: ההוא - אזהרה לתרומה (לנגיעת תרומה) הוא דאתא!?

תוספות ד"ה ההוא לתרומה הוא דאתא. ותימה: דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים? ד'בכל קדש לא תגע' מוקי לה רבי יוחנן לנגיעת תרומה, אלמא לקי, ובנגיעה דקדש לא לקי? ותירץ הר"ר שלמה מדרויי"ש נ"ע: דהכי קאמר: ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתאי: לאשמועינן דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה, שהיא כטבול יום, ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה;    אבל מכל מקום קשה: דאיך קאמר רבי יוחנן דקרא דכתיב ביה קדש דמיירי לתרומה?    וי"ל משום דגבי האי קרא כתיב 'עד מלאת ימי טהרה', ובקדשים עד לאחר כפרה; אי נמי על כרחך צריך לאוקמה בתרומה, דלקדשים נפקא לן מגזירה שוה ד'טומאתו' 'טומאתו' גמיר ליה.

(תירוצא הוא דמתרץ ריש לקיש:)
טמא שנגע בקדש [לוקה] - מדאפקיה רחמנא בלשון 'נגיעה'; אזהרה לאוכל [מנין?] - אתקוש קדש למקדש (בהאי קרא: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, ודרשינן לקמן: מה מקדש יש באזהרתו נטילת נשמה: שהבא אל המקדש טמא בכרת - אף אזהרת קדש: דבר שיש בו נטילת נשמה, והיינו אכילה, שענוש עליה כרת; דאילו בנגיעה ליכא כרת).

ואכתי להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים! דאיתמר: טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים: ריש לקיש אומר לוקה, רבי יוחנן אומר אינו לוקה: ריש לקיש אומר לוקה: 'בכל קדש לא תגע', לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה; רבי יוחנן אומר 'אינו לוקה': רבי יוחנן לטעמיה, דאמר קרא 'טומאתו' 'טומאתו' (אזהרה לאוכל קדש בטומאתו נפקא מטומאתו טומאתו): וכי כתיב 'טומאתו' - לאחר זריקה הוא דכתיב (וההוא 'וטומאתו עליו' דכתיב בעונש דקדש - לאחר זריקה הוא, דתניא בתורת כהנים - ומייתינן לה במנחות בפרק שלישי (דף כה:): יכול יהו חייבין עליו משום טומאה קודם זריקה? תלמוד לומר 'כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר
וגו': הניתר לטהורים - חייבין עליו משום טומאה, שאין ניתר לטהורים - אין חייבין עליו משום טומאה)!

ההיא מ'בכל קדש' נפקא (מרבויא ד'בכל' דריש ריש לקיש אף לפני זריקה).

תניא
[דומה לספרא תזריע פרשה א משנה חספרא תזריע פרשה א משנה ח: בכל קודש לא תגע; יכול אף מן המעשר? תלמוד לומר ואל המקדש

לא תבוא: מה מקדש שיש בו נטילת נשמה - אף קודש שיש בו נטילת נשמה, יצא המעשר; אי מה מקדש הנכנס לו בטומאה ענוש כרת - אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת, יצתה תרומה? - תלמוד לומר: בכל קודש לרבות תרומה; אי מה קודש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה, ומנין שלא בנגיעה? תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא] כוותיה דריש לקיש
(דיליף אזהרה לטמא שאכל את הקדש מ'בכל קדש לא תגע'): 'בכל קדש לא תגע - אזהרה לאוכל; אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע? תלמוד לומר: 'בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו': מקיש קדש למקדש, מה מקדש: דבר שיש בו נטילת נשמה - אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה' - ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה? אלא באכילה!

אמר רבה בר בר חנה
אמר רבי יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה - לוקין עליו (הא אתא לאשמועינן דאפילו למאן דאמר לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, כדתניא: לא תותירו... והנותר... תשרפו - בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו: שנתק הכתוב את העשה להיות ענשו של לאו ותקונו, לומר: לא תעשה כך, ואם עשית - עשה זאת והפטר; ואשמעינן רבי יוחנן: הני מילי בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו, אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו - אין זה ניתוק הלאו, ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו - לא נפטרת מן המלקות).

(מכות טו,א)

אמרו לו (אחרים ששמעוהו משמו ולא שמעוהו מפיו): אמרת (דבר זה)?

אמר להו: לא (חזר בו).

אמר רבה: האלהים אמרה, וכתיבא ותנינא (מצינו כתוב לא תעשה שקדמו עשה, ותנינן עליה דלוקין, ולא סגי ליה בקיום העשה): כתיבא (במדבר ה,ב)
[צו את בני ישראל] וישלחו מן המחנה [כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש]
[פסוק ג]
[מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום] ולא יטמאו את מחניהם [אשר אני שכן בתוכם]; תנינא: 'הבא למקדש טמא'
(קא חשיב ליה ב'אלו הן הלוקין' [במשנתנו])!

אלא מאי טעמא קא הדר ביה?

משום דקשיא ליה אונֵס (נערה בתולה דאשכחן ביה 'לא תעשה שקדמו עשה', דכתיב (דברים כב,כט) 'ולו תהיה לאשה [תחת אשר ענה] לא יוכל לשלחה' ותניא עלה שיקיים את העשה אם גירשה ויחזירנה ויפטור; אלמא 'לאו שניתק לעשה' חשיב ליה), דתניא 'אונֵס שגירש: אם ישראל הוא (שיכול לקיים העשה ויחזירנה) - מחזיר ואינו לוקה, אם כהן הוא (שאסור בגרושה) - לוקה ואינו מחזיר'; 'אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה' - (אם איתא לדרבי יוחנן) אמאי? (הא) לא תעשה שקדמו עשה הוא, ולילקי!?

אמר עולא: (האי - לאו שניתק לעשה הוא, דאי לאו לנתוקי לאוי אתא האי עשה - לא הוה מצטריך למכתביה: דאי לתחלתו ולומר שישאנה) לא יאמר 'לו תהיה לאשה' באונס, וליגמר ממוציא שם רע (דכתיב ביה נמי 'ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה' [דברים כב,יט]): ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר רחמנא (דברים כב,יט)
[וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל] ולו תהיה לאשה [לא יוכל לשלחה כל ימיו] - אונס לא כל שכן! למה נאמר? אם אינו ענין לפניו (לפני הגירושין, ולומר שישאנה) - תנהו ענין לאחריו (לאחר הגירושין), (לומר): שאם גירש – יחזיר (שאם שלחה – יחזירנה, ותהיה לו לאשה, ויפטר מן הלאו).

ואכתי (הא איצטריך למיכתביה וישנו ענין לפניו: דאי לא כתביה) אונס ממוציא שם רע לא גמר, (דאנא אמינא) דאיכא למיפרך: מה למוציא שם רע (דין הוא שיקנסוהו לכנסה:) שכן לוקה ומשלם (בתחלתו, כדכתיב 'ויסרו אותו ... וענשו אותו' [דברים כב, יח-יט] ואמרינן בכתובות (דף מו.) 'ויסרו' זה מלקות)!? אלא: לא יאמר 'לו תהיה לאשה' במוציא שם רע, וליגמר מאונֵס: ומה אונס שאינו לוקה (בתחלתו) ומשלם, אמר רחמנא 'ולו תהיה לאשה', מוציא שם רע לא כל שכן! ולמה נאמר? אם אינו ענין למוציא שם רע - תנהו ענין לאונס; אם אינו ענין לפניו (שהרי בעצמו כתוב כן) - תנהו ענין לאחריו.

ומוציא שם רע מאונס - נמי לא גמר, דאיכא למיפרך: מה לאונס שכן עשה מעשה! אלא: לא יאמר 'לו תהיה לאשה' במוציא שם רע, שהרי אשתו היא (שכבר קידשה ונשאה)! למה נאמר? אם אינו ענין למוציא שם רע - תנהו ענין לאונֵס, ואם אינו ענין לפניו - תנהו ענין לאחריו.

ואימא: ואם אינו ענין לפניו דמוציא שם רע - תנהו ענין לאחריו דידיה דלא לקי!?

אין הכי נמי, ואתי אונס וגמר מיניה (דכי היכי דמוציא שם רע לא לקי בגירושין אם החזיר - אונס נמי לא לקי).

במאי גמר מיניה? אי בקל וחומר (מה מוציא שם רע שלוקה ומשלם בתחלתו אינו לוקה בגירושין - אונס לא כל שכן), אי במה מצינו - איכא למיפרך <כדפרכינן>: מה למוציא שם רע שכן לא עשה מעשה!?

אלא אמר רבא: 'כל ימיו' - בעמוד והחזר (הא דתניא באונס 'מחזיר ואינו לוקה' - טעמא משום דעל כרחך לאו שניתק לעשה הוא, דאמר קרא 'כל ימיו' [דברים כב,יט]: לא הוה ליה למיכתב אלא 'לא יוכל לשלחה' מאי 'כל ימיו'? - הכי קאמר: לא תהא בשילוחיה כל ימיו, אלא יחזירנה; ועל כרחך 'עמוד והחזר' קאמר, והכי קאמר: 'ולו תהיה לאשה' אם שלחה: שלא יהו שילוחיה לכל ימיו; הרי העשה אחר העברת הלאו).

וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: 'כל ימיו' - בעמוד והחזר.

אמר ליה רב פפא לרבא: והא לא דמי לאויה ללאו דחסימה (הא דאמר ר' יוחנן לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו הא לא דמי לאויה ללאו דחסימה שאין בו עשה והוא סמוך לפרשת מלקות)?

אמר ליה: משום דכתב ביה רחמנא עשה יתירא מגרע גרע (בתמיהה)?

אי הכי - לאו שניתק לעשה נמי: לימא 'משום דכתב ביה רחמנא עשה יתירא מגרע גרע'?

אמר ליה: ההוא - לנתוקי לאו הוא דאתא (עשה שאינו מתקיים אלא לאחר עברת הלאו - לנתק את הלאו מעונש מלקות הוא בא).

(הא דאמרת 'כל ימיו בעמוד והחזר קאי' - עשיתו לאו שניתק לעשה, והרחבת לו זמן לקיום העשה כל ימיו; ולדבריך, הא דתניא 'מחזיר ואינו לוקה' - לעולם קאמר: כל זמן שיכול לומר "אני מחזיר" - אין בית דין מלקין אותו;) הניחא למאן דאמר 'ביטלו' ו'לא ביטלו'
(הניחא למאן דתני לקמן בלאו הניתק לעשה: בטל את העשה - חייב על הלאו, לא בטל את העשה – פטור: שהלאו תלוי בביטול העשה, ואינו נגמר עד שיבטל את העשה בידים ביטול עולם: שלא יוכל להתקיים עוד, איכא למימר 'כל ימיו יש לו תקנה בחזרה': שאין מבטל את העשה אלא אם כן מדירה שלא תהנה ממנו נדר שאין לו הפרה, כדלקמן) אלא למאן דאמר 'קיימו' ו'לא קיימו'
(אלא למאן דתני: קיים את העשה – פטור; לא קיימו – חייב: שהעשה תיקונו של לאו הוא, ואין הלאו תלוי בביטול העשה: שמשעה שעבר - הלאו נגמר, אבל העשה ניתן לעקור המלקות; ולכשיבא לבית דין, או יקיים העשה ויפטר - או ילקה) - מאי איכא למימר (ליכא למימר 'כל ימיו בעמוד והחזר קאי', כדקאמרת: שאם לא יחזירנה מיד כשיבא לבית דין – ילקוהו! דהא ליכא למימר 'יקיים לאחר זמן', דאם כן 'לא קיים' - היכי דמי? לעולם הוא יכול לומר "אני מקיים")?!

(מכות טו,ב)

מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן
(מי הוצרך לדרוש 'כל ימיו בעמוד והחזר'? רבי יוחנן, שאמר 'לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו', וקשיא ליה אונֵס שגירש, דקתני 'אינו לוקה', והוצרך לעשותו 'לאו שניתק לעשה')? האמר ליה רבי יוחנן לתנא (לקמן): תני: 'בטלו - חייב, ולא בטלו - פטור'
(אבל ריש לקיש, דתני 'קיימו ולא קיימו' - לא דריש ליה לעמוד והחזר אלא לפני הגירושין, לומר 'כל ימיו תהיה לו לאשה ולא ישלחנה' ולדידיה – 'לאו שקדמו עשה' ו'לאו שניתק לעשה' שוין, ואין לוקין עליהן, אלא יקיים העשה מיד כשיזהירוהו בית דין להחזיר).

דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: 'כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה: קיים עשה שבה – פטור, ביטל עשה שבה – חייב'; אמר ליה: מאי קא אמרת? 'קיים פטור'
(אי בקיים תיתני 'פטור') - לא קיים חייב (בלא קיים תיתני 'חייב' ואף על פי שלא ביטל), (ואי)
'ביטל חייב'
(בביטל תיתני חיובא) - (על כרחך) לא ביטל פטור (תיתני פטורא בלא ביטל, ואף על פי שלא קיים!)? תני: 'ביטלו (בטל עשה שבה - חייב)' ו'לא ביטלו (לא בטל עשה שבה - פטור)'.

ורבי שמעון בן לקיש אומר: 'קיימו (פטור)' ו'לא קיימו' (לא קיימו כשאומרין לו "קיים" - מלקין אותו; ורבי יוחנן מוקים לה למתניתין בלאו הניתק לעשה, דאילו בלאו שקדמו עשה סבירא ליה דלוקין; ולריש לקיש: בין ניתק בין קדמו עשה - שוין).

במאי קא מיפלגי?

בהתראת ספק קא מיפלגי: מר (רבי יוחנן) סבר התראת ספק שמה התראה (ואף על גב דכל 'לא תעשה שניתק לעשה' לדבריו התראת ספק היא: שהרי כשעובר על הלאו - צריך להתרות בו, והוא אמר שגמר הלאו בביטול העשה תלוי, וכשמתרין בו "אל תגרש" - ספק הוא: שמא לא יבטל את העשה להדירה בהנאה, ולכשידירה ויבטלנו קאמר דלקי, אלמא: התראת ספק שמה התראה), ומר (ריש לקיש) סבר התראת ספק לא שמה התראה (הלכך: אם היה גמר הלאו תלוי בביטול העשה, לא היה לוקה עליו! אלא הלאו - משגירש נגמר, והויא לה התראת ודאי, והעשה ניתן להיות תחת המלקות; ולכשיבא לבית דין - או יקיים או ילקה!    ואי קשיא לרבי יוחנן נמי איכא למימר בהתראת ודאי, ויתרו בו כשבא לבטל את העשה שהוא עקירת הלאו!? לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן, ואפילו היא תלויה בדבר אחר, כדאמרינן בשבועות (דף כח:): "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו": אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה - התראת ודאי היא; אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה - הויא התראת ספק; אלמא: התראה בשעת איסור בעינן, ואף על פי שאין הלאו נגמר עד שיאכל את של תנאי);

ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: "שבועה שאוכל ככר זה היום" ועבר היום ולא אכלה (עבר על שבועתו כשהוא יושב ובטל, ואין כאן מעשה; והתראת ספק נמי הויא: שהרי תלה זמן לשבועתו כל היום): רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרוייהו: אינו לוקה (ומיהו טעמיה דמר לאו כי טעמיה דמר): רבי יוחנן אומר: אינו לוקה (מכות טז,א)
משום דהוי 'לאו שאין בו מעשה', וכל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו (אבל משום התראת ספק לא הוה מפטר, דהתראת ספק שמה התראה), ריש לקיש אומר: אינו לוקה משום דהוי התראת ספק, וכל התראת ספק לא שמה התראה (אבל משום 'לאו שאין בו מעשה' - לא הוה מפטר, דקסבר 'לאו שאין בו מעשה לוקין עליו').

ותרוייהו אליבא דרבי יהודה, דתניא: 'ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר [באש תשרפו]
(שמות יב,י); בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו - דברי רבי יהודה' (ותרוייהו אליבא דרבי יהודה דאמר גבי נותר: איצטריך לנתוקי לאו לעשה אף על גב דהתראת ספק היא ולאו שאין בו מעשה הוא); רבי יוחנן דייק: הכי טעמא - דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב – לוקה; אלמא התראת ספק שמה התראה; וריש לקיש דייק הכי: טעמא - דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב – לוקה; אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו (ולקמיה פריך דתרוייהו איכא למידק מינה!?).

ורבי שמעון בן לקיש נמי: הא ודאי התראת ספק הוא (הך דנותר, ואיכא למידק נמי מינה 'התראת ספק שמה התראה')?

סבר לה כאידך תנא דרבי יהודה
(דאמר לא שמה התראה), דתניא: '(מי שגירש את אשתו ונישאת וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון:) הכה זה וחזר והכה זה (בשתי התראות דהויא לה כל חדא התראת ספק), קילל זה וחזר וקילל זה, הכה שניהם בבת אחת או קילל שניהם בבת אחת – חייב; רבי יהודה אומר: בבת אחת (בהתראה אחת בתוך כדי דיבור, דהויא לה התראת ודאי: דממה נפשך חד מינייהו אבוהו) - חייב, בזה אחר זה - פטור'

ורבי יוחנן נמי: הא ודאי לאו שאין בו מעשה הוא!?

סבר לה כי הא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יצחק
אמר רבי יוחנן: 'רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה: לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע ומימר והמקלל את חבירו בשם (של הקב"ה)' (וטעמא מפרש בתמורה בפרק קמא; ואי קשיא הא דלעיל נמי נשבע הוא, ואמאי פטר ליה רבי יוחנן משום לאו שאין בו מעשה? בהדיא מוקמינא לה להא דקתני 'נשבע בדבר שאין בו מעשה לוקה' בשבועה דלשעבר, כגון '"אכלתי" - ולא אכל', או '"לא אכלתי" – ואכל'; אבל ב'"אוֹכַל" - ולא אכל' לא לקי; וטעמו מפרש בשבועות ובתמורה מקראי).

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה
(לתרוייהו)!

אי לרבי שמעון בן לקיש (דקשיא ליה התראת ספק) - תרי תנאי אליבא דרבי יהודה; אי לרבי יוחנן
(דקשיא ליה לאו שאין בו מעשה) - לא קשיא: הא דידיה הא דרביה (לרבי יהודה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו; והא דתניא 'אין לוקין עליו' - משום רבי יוסי הגלילי אמרה).

תנן התם [להלן יז,א, בענין שילוח הקן, דכתיב בה: שַׁלֵּחַ תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים
[דברים כב,ז]]: 'הנוטל אם על הבנים: רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח (קסבר: 'שַׁלֵּחַ' - מעיקרא משמע: 'לא תקח האם אלא שלחנה קודם לקיחה'; ואף על גב דכתיב בתר 'לא תקח' לאו למימרא דאם לקחת שלח וניהוי לאו שניתק לעשה, אלא לאו שקדמו עשה הוא), וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה (קסברי 'שַׁלֵּחַ' אחר לא תקח משמע כדכתיב, והוה ליה ניתק לעשה: ואם לקחת - שלח); זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה - אין חייבין עליה (אין לוקין עליה, אלא יקיים העשה ויפטר).'

אמר רבי יוחנן: אין לנו אלא זאת ועוד אחרת (כלומר: משלח ואינו לוקה, הא לא שלח – לוקה; ורבי יוחנן 'ביטלו' ו'לא ביטלו' אית ליה, ומשמע ליה מ'שַׁלֵּחַ' דקתני 'משלח לכשירצה ואינו לוקה', ואימתי הוא לוקה? כשיהרגנה ויבטל את העשה בידים, והיינו דקאמר 'אנו אין לנו כו', כלומר: אף על גב דקתני מתניתין 'זה הכלל כו', דמשמע כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה שוות לזו - אנו אין לנו בכולן שוה לזו שיהא פטור המלקות תלוי בקיום העשה - אלא בין קיים בין לא קיים פטור, אלא זו ועוד אחרת דמשכחת בהו דלקי על ידי ביטול העשה: דאילו בכולהו לא משכחת 'ביטלו' אלא בהני תרי).

אמר ליה רבי אלעזר: היכא?

אמר ליה: לכי תשכח!

נפק, דק ואשכח דתניא 'אונס שגירש: אם ישראל הוא - מחזיר ואינו לוקה (אף כאן תלה פטורו של מלקות בקיום העשה), ואם כהן הוא - לוקה ואינו מחזיר'; הניחא למאן דתני 'קיימו' ו'לא קיימו (- לוקה)' (משכחת ביה מלקות בלא קיימו), אלא למאן דתני 'ביטלו (לוקה)' ו'לא ביטלו' (היכי משכחת לה?): בשלמא גבי שילוח הקן (גירסת רש"י:הניחא בשילוח הקן) - משכחת לה (ביטלו כששחטה), אלא אונֵס – 'ביטלו' ו'לא ביטלו' היכי משכחת לה? אי דקטלה - קם ליה בדרבה מיניה (מיתה ואין בו מלקות)!?

אמר רב שימי מחוזנאה: כגון שקיבל לה קידושין מאחר.

אמר רב: אי שוויתיה שליח - איהי קא מבטלא ליה; אי לא שוויתיה שליח - כל כמיניה (בתמיה: וכי כל הימנו שתתקדש על ידי קבלתו)? ולא כלום היא!

אלא אמר רב שימי מנהרדעא: כגון שהדירה ברבים.

הניחא למאן דאמר 'נדר שהודר ברבים אין לו הפרה' אלא למאן דאמר 'יש לו הפרה' - מאי איכא למימר (פלוגתא היא במסכת גיטין בהשולח גט (דף לה:))?

דמדירה לה על דעת רבים, דאמר אמימר: הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים
(שמצא בה עון: שאסורה לו, והדירה על דעת רבים ועל דעת בית דין) - אין לו הפרה.

ותו ליכא (מצות לא תעשה שיש בה קום עשה דלילקי עלה)? והא איכא:

 

<סימן גז"ל משכ"ן ופא"ה>

 

גזל, דרחמנא אמר (ויקרא יט,יג)
[לא תעשק את רעך ו]לא תגזול [לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר] - (ויקרא ה,כג)
[והיה כי יחטא ואשם] והשיב את הגזלה [אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבדה אשר מצא];

משכון, דרחמנא אמר (דברים כד,י)
[כי תשה ברעך משאת מאומה] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו – [פסוק יג]
השב תשיב לו העבוט כבא השמש [ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך], ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו (משכון משכחת לה 'ביטלו': ששרפו)!?

התם כיון דחייב בתשלומין - אין לוקה ומשלם.

מתקיף לה רבי זירא: הא איכא משכונו של גר (ושרפו בחיי הגר) ומת הגר (ואין לו יורשין דליתא בתשלומין)

(מכות טז,ב)

התם גברא בר תשלומין הוא (כששרפו, ולא נתחייב מלקות בביטול זה), ו(והאי דלא משלם- משום ד)שיעבודא דגר הוא דקא פקע (לאחר זמן).

והא איכא פאה, דרחמנא אמר (ויקרא כג,כב)
[ובקצרכם את קציר ארצכם] לא תכלה פאת [בקצרך ולקט קצירך לא תלקט] לעני ולגר תעזוב אותם [אני ה' אלקיכם]
(וקא סבר 'תעזוב' - לאחר עבירת הלאו משמע: לא תכלה, ואם כליתיה - תעזוב אותם) דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו (משכחת לה בביטלו כגון שטחן את החטין, דתו לית ליה לקיומיה ל'עשה', שהרי קנאן בשינוי, כדתניא: דבעודן חטה היא - מחייבו ליתנה, אבל אם טחנן - לא);

דתניא
[דומה לתוספתא פאה פ"א מ"ו]: 'מצות פאה להפריש מן הקמה; לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרין; לא הפריש מן העומרין מפריש מן הכרי עד שלא מירח; מירחו (ונתחייב במעשר) - מְעֲשֵׂר ונותן לו (מעשר תחלה את הכרי, ואחר כך נותן לו הפאה: שלא להפסיד את העני שהלקט והשכחה והפאה פטורין מן המעשר, וזה הביאן לידי חיוב); כדרבי ישמעאל דאמר: אף מפריש מן העיסה;

ולרבי ישמעאל נמי משכחת לה דאכל עיסה!

אלא 'זאת ועוד אחרת' – אהא, אבל אונס לא: דהיכא אמרינן 'על דעת רבים אין לו הפרה' - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה (כגון הכא: דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי) - יש לו הפרה, כי הא:

דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי (מכה אותם יותר מדאי); אדריה רב אחא (שלא ילמד עוד תינוקות) ואהדריה רבינא: דלא אשתכח דדייק כוותיה.

והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכו':

אמר רב יהודה: האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא
(תולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל"א) - מלקינן ליה משום (ויקרא יא,מא)
[וכל] שרץ השורץ על הארץ [שקץ הוא לא יאכל].

ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה.

אמר אביי: אכל פוטיתא (בלע שרץ המים) -לוקה ארבעה (שני לאוין כתובין בשרץ המים: אחד בתורת כהנים (ויקרא יא,י) ואחד במשנה תורה (דברים יד,י); ושני לאוין כתובין בשרץ סתם: 'אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם' [ויקרא יא,מג]; ומשמע: בין שרץ המים בין שרץ הארץ - הרי ארבעה);

נמלה (בלע נמלה חיה) - (הואיל ובריה שלימה היא - אכילתה בכל שהוא, ו)לוקה חמש: משום שרץ השורץ על הארץ (שני לאוין הכתובין בשרץ סתם, כמו שפירשתי, ושלשה לאוין הכתובין בשרץ הארץ בתורת כהנים);

צרעה - לוקה שש (חמש משום שרץ הארץ, ואחד) משום שרץ העוף (דכתיב במשנה תורה (יד,יט) 'וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו'; אבל 'לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף
וגו' הכתוב בפרשת 'קדושים תהיו' [ויקרא כ,כה] - אינו מן המנין: דלאו בשרץ כתיב - ואף על גב דכתיב ביה 'אשר תרמש האדמה' לשון בריות גדולות הוא, ו'שרץ' לשון קטנה ונמוכה, שנכרת בהלוכה בקושי, ונראית כרוחשת).

אמר רב אחאי: המשהה את נקביו עובר משום (ויקרא כ,כה)
[והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ו]לא תשקצו [את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא].

אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא (מקיזי דם בקרן במציצה) - קא עבר משום 'לא תשקצו'.

אמר רבא
בר רב הונא: ריסק תשעה נמלים (מיעך וכיתת וביטלן מתורת בריה) והביא אחד חי והשלימן לכזית - לוקה ששה: חמשה משום בריה ואחד משום כזית נבילה (שכשבולעו הוא מת, ומצטרף לכזית נבלה).

רבא
אמר רבי יוחנן: אפילו שנים (מרוסקין) והוא (אם גדולים הן להיות כזית בין שלשתם, כדמפרש ואזיל: 'ולא פליגי');

רב יוסף אמר: אפילו אחד והוא;

ולא פליגי: הא ברברבי
והא בזוטרי.

 

אכל טבל ומעשר ראשון [שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו]:

אמר רב: אכל טבל של מעשר עני (שהופרשו כל מעשרותיו חוץ מזה) - לוקה (ואף על גב דמעשר עני אין בו קדושה, שהרי לזרים נאכל, ובכל מקום - אפילו הכי טביל);

כמאן?

כי האי תנא, דתניא: 'אמר רבי יוסי: יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר; הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני מנין? תלמוד לומר: (דברים יב,יז)
לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך], ולהלן הוא אומר (דברים כו,יב)
[כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה] ואכלו בשעריך ושבעו; מה להלן מעשר עני (דכתיב 'לגר ליתום ולאלמנה' ובענינא דשנה השלישית) - אף כאן מעשר עני (אף 'בשעריך' האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני)', ואמר רחמנא (והכי קאמר): 'לא תוכל' (לא תוכל לאכול טבל בעוד שהמעשר בתוכו שכתב בו 'בשעריך')!

אמר רב יוסף: כתנאי [דמאי פ"ד מ"ג]: 'רבי אליעזר אומר: אין צריך לקרות את השם על מעשר עני של דמאי ([דאמרינן] (סוטה דף מח.) דיוחנן כהן גדול שלח בכל גבול ישראל וראה את עמי הארץ חשודין על המעשרות חוץ מתרומה גדולה; אמר להן לישראל: בניי! כשם שהתרומה במיתה - כך הטבל במיתה; עמד ותיקן: הלוקח מעם הארץ יפריש כל המעשרות, ומעכבן לעצמו, ואוכל מעשר ראשון - שהרי מותר לזרים, ומעשר שני אוכלו בירושלים; ואם שנת מעשר עני היא - נחלקו רבי אליעזר וחכמים, וקאמר רבי אליעזר דלא מיבעי אפרושי מספק, דלא צריך, אלא אפילו לקרות עליו את השם ולומר 'מעשר עני של כרי זה יהא בצפונו או בדרומו' נמי לא צריך), וחכמים אומרים:

(מכות יז,א)

קורא את השם ואינו צריך להפריש (דכיון שקרא עליו שם - יצא הכרי מתורת 'טבל'; ושאר המעשרות הוא צריך להפריש על כרחך: לפי שצריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן, שהיא במיתה לזרים! ומעשר שני צריך להעלותו לירושלים ולאכלו)'; מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר ודאי טובלו (רבנן סברי ודאי טביל; לפיכך ספיקו צריך להוציאו מידי ספק טבל), ומר סבר ודאי אינו טובלו?

אמר ליה אביי: אי הכי, אדמיפלגי בספיקו - ליפלגו בודאי!?

אלא דכולי עלמא ודאי טובלו, והכא - בהא קא מיפלגי: מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי: כיון דממונא הוא (אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים, ואיהו לגזל עניים לא חייש) - אפרושי מפריש (לאפקועי טיבליה: נהי דמעשר ראשון לא מפריש, דסבר: אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה, שהוא במיתה, ונותנה לכהן; ומעשר שני נמי: אי מפרישנא ליה - בעינן אסוקיה ומיכליה בירושלים); ורבנן סברי: כיון דטריחא ליה מילתא - לא מפריש.

[הגר"א על המשנה מסביר או מוסיף לגירסא בדברי רבי אליעזר: 'שאני אומר מה שעם הארץ יכול לתקן בלא חסרונו – מתקן.] [ומכל מקום, בטבל שאינו דמאי – יש איסור לאכול ללא הפרשת מעשר עני, כדברי רב.]

כמה יאכל מן הטבל וכו' [ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא; וחכמים אומרים: כזית. אמר להן רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה]:

 

אמר רב ביבי: אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בחטה (שהיא כברייתה), אבל בקמח דברי הכל כזית;

ורבי ירמיה
אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו - כך מחלוקת בזו (דקסבר רבי שמעון בכל האיסורין: 'כל שהוא למכות', ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת, והלכה למשה מסיני היא).

תנן: 'אמר להם רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה': חטה – אִין, קמח לא!

לדבריהם קאמר להו: לדידי - אפילו קמח נמי, אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה!?

ורבנן?

בריית נשמה חשובה, חטה לא חשובה.

תניא כותיה דרבי ירמיה: רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות; לא אמרו 'כזית' אלא לענין קרבן.

[לקרבן – בשוגג – אינו חייב קרבן עד שנהנה באכילה חשובה; במזיד – שמורד במצוות ה' – לוקה בכלשהוא.]

[תוספות ד"ה ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה. תימה דבפרק 'גיד הנשה' {חולין דף צו. וצט ב ושם} אמרינן 'שאני גיד, דבריה הוא ולא בטיל, ואע"ג דלית ביה נשמה'!

ויש לומר דהכי קאמר: שאני גיד דבריה הוא, וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא 'בריה'.

ולא נראה! דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה - ואף על פי כן לא הויא 'בריה'!

אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי 'בריה' וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה: שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה 'נבילה,; ולכך לא הוי בריה; אבל גיד - אובד שמו על ידי שנחתך;

אבל קצת קשה לי מאי קאמר הכא בריית 'נשמה חשיבא ליה': לימא דלדבריו דרבי שמעון אמרי, לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה, אלא לדידך, דבריה הוא - אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה]

 

 

1. 
    

האוכל

בכורים עד שלא קרא עליהם ('ארמי אובד
וגו'
[דברים כו,ה-י]; ובגמרא יליף היכן הוזהר);

(או שאכל) קדשי קדשים (בזמן משכן) חוץ לקלעים (ובגמרא מפרש היכן מוזהר);

קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה (קדשים קלים חוץ לחומה אזהרתיה מ'לא תוכל לאכול בשעריך
וגו' [דברים יב,יז] , וכן מעשר שני; ובגמרא פריך: מעשר שני תנא ליה לעיל: 'מעשר שני והקדש שלא נפדו', והיינו שאכלו חוץ לחומה בלא פדיון);

השובר את העצם בַּפֶּסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים, אבל המותיר בטהור והשובר בטמא [בקרבן פסח הבא בטומאה] - אינו לוקה ארבעים (המותיר בטהור אינו לוקה כדאמר לעיל: 'בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה כו'; השובר עצם בטמא - כדאמרינן בפסחים (דף פג.): 'ועצם לא תשברו בו - [שמות יב,מו] בכשר ולא בפסול');

הנוטל אם על הבנים [[דברים כב,ז] שַׁלֵּחַ תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים]: רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח (קסבר 'שַׁלֵּחַ' - מעיקרא משמע, ואין כאן לאו שניתק לעשה: דאע"ג דכתיב 'שלח תשלח' אחר 'לא תקח' - לאו למימרא דאם לקחת – שלח, אלא: לא תקח אלא שלחנה קודם לקיחה), וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה (קסברי: שַׁלֵּחַ' - אחר לקיחה משמע, ולאו שניתק לעשה הוא).

זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה - אין חייבין עליה.

גמרא:

אמר רבה בר בר חנה
אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה (מתניתין, דקתני: בכורים - קרייה מעכבא בהו, רבי עקיבא היא, שהיה רגיל רבי לסתום דבריו במשנה בסתם בכמה מקומות, והכי שמיע ליה לרבי יוחנן דאית ליה לרבי עקיבא 'קרייה מעכבת בכורים'), אבל חכמים אומרים: בכורים - הנחה (לפני המזבח) מעכבת בהן (דשנה בה קרא 'והניחו לפני
וגו' [דברים כו,ד] 'והנחתו לפני
וגו' [דברים כו,י]), קריאה אין מעכבת בהן.

ולימא זו דברי רבי שמעון סתימתאה (דהוי ליה לאיתויי סייעתא למילתיה ממתניתא דלקמן, דשמעינן לרבי שמעון בה דאית ליה כי מתניתין: דקרייה מעכבא בהו)?

הא קא משמע לן: דרבי עקיבא - כרבי שמעון סבירא ליה.

מאי 'רבי שמעון'
(היכא שמענא ליה דאמר הכי)?

 

דתניא
(סיפיה דהאי קרא הוא [סיפרא פרשת ראה פיסקא עב, בשינויים, על הפסוק (דברים יב,יז)] : 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך' ודריש רבי שמעון לקרא מסיפיה לרישיה; דאי הוה דריש ליה מרישיה לסיפיה - לא מדריש ליה כי האי גוונא; ולקמיה מפרשינא ליה):

לא תוכל לאכול בשעריך

מעשר דגנך ותירושך ויצהרך

ובכורות בקרך וצאנך

וכל נדריך אשר תדר

ונדבותיך

ותרומת ידך

'ותרומת ידך' - אלו בכורים (דכתיב 'ולקח הכהן הטנא מידך' [דברים כו,ד]) [ואין לומר שמדובר בתרומה לכהן, שהרי תרומה לכהן נאכלת בכל מקום, וכאן נאמר 'לא תוכל לאכל בשעריך'!];

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה (אם לאוכל בכורים חוץ לחומה: לאסור כדמשמע קרא 'לא תוכל לאכול בשעריך
וגו'), קל וחומר ממעשר הקל (שהרי כתיב בתחלת המקרא 'מעשר דגנך'! ולקמיה מפרש מאי חומר דבכורים ממעשר): ומה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לוקה - בכורים לא כל שכן? הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן ('ארמי אובד אבי') שהוא לוקה (דאם אינו ענין חוץ לחומה - תנהו ענין לאיסור אחר הראוי להם);

'ונדבותיך' - זו תודה ושלמים [שבאים על פי רוב בנדר או נדבה];

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר! הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה שהוא לוקה (דאם אינו ענין חוץ לחומה - תנהו ענין לכך, שזהו איסור החמור שאתה יכול לתתו לענין לאו שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר, אלא עשה בלבד: (דברים יב,כז) 'ודם זבחיך ישפך' והדר 'והבשר תאכל');

'ובכורות' - זה הבכור;

אמר רבי שמעון:     מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר; אם לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים! (ולקמיה מפרש מאי חומריה דבכור מתודה ושלמים)? הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה;

'בקרך וצאנך' - זו חטאת ואשם;

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר; אם לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים (אם זר הוא, שאין הבכור נאכל אלא לכהנים - וזו היא אזהרתו; ובמקום אחר 'עשֶה' הוא דאשכחן בה 'אך בכור שור
וגו'
[ויקרא כז,כו]; 'ובשרם יהיה לך
וגו'
(במדבר יח,יח))! אם (לאכול) לאחר זריקה (והוא זר), קל וחומר מבכור (ולקמיה מפרש מאי חומרא דחטאת מבכור)! הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים שהוא לוקה (ואזהרת עשה מצינו בה במקום אחר: (ויקרא ו,יט) 'במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד');

'נדריך' - זו עולה;

אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר; אם לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים; אם לאחר זריקה, קל וחומר מבכור; אם חוץ לקלעים, קל וחומר מחטאת ואשם! הא לא בא הכתוב (מכות יז,ב)
אלא לאוכל מן העולה (אפילו) לאחר זריקה אפילו בפנים (ואפילו כהן) שהוא לוקה (ואזהרת עשה אשכחן בה בעלמא: (ויקרא א,ח) וערכו בני אהרן
וגו' [פסוק ט: וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח לה']: כליל היא, ולא לאכילה).'

אמר רבא: דילידא אימיה - כרבי שמעון תיליד (כל שאמו יולדת - תבקש רחמים: 'יהי רצון שיהא כרבי שמעון'), ואי לא לא תיליד, ואף על גב דאית להו פירכא (למילתיה כדמשכח פירכא בכולהו ואזיל):

מאי חומרא דבכורים ממעשר? שכן אסורים לזרים? אדרבה: מעשר חמור, שכן אסור לאונן (יום מיתת מתו)
(בכורים מותרים לאונן לרבי שמעון [ביבמות בפרק 'הערל' (דף עג:))!

מאי חומרא דתודה ושלמים ממעשר? שכן טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? אדרבה: מעשר חמור, שכן טעונין כסף צורה (לפדיונו דכתיב (דברים יד,כה) 'וצרת הכסף בידך' - דבר שיש עליו צורה)!

ומאי חומרא דבכור מתודה ושלמים? שכן קדושתו מרחם? אדרבה תודה ושלמים חמורים, שכן טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק (בכור אינו טעון לא סמיכה ולא נסכים, כדתנן במנחות בפרק 'שתי מדות' (דף צב.))!

ומאי חומרא דחטאת ואשם מבכור? שכן קדשי קדשים? אדרבה בכור חמור, שכן קדושתו מרחם!

ומאי חומרא דעולה מחטאת ואשם? שכן כליל? אדרבה חטאת ואשם חמירי, שכן מכפרי!

וכולהו חמירי מעולה, דאית בהו שתי אכילות [אכילת אדם ואכלית מזבח [מהר"ם]]!

אלא מאי 'דילידא אימיה כרבי שמעון'
(הואיל ואית פירכא למילתיה - מהו שבחו)? דלמאי דסבירא ליה לדידיה - מסרס ליה לקרא ודריש ליה (ודריש ליה לפי דעתו; שהחומרים שהוא מוצא באותו שהוא מוצא חמורים - נראין לו חומר, סרס את המקרא לדורשו בהפך למצוא איסורין שמצא; שאם דרשו כסדרו - לא היה יכול ללמוד ממנו האיסורין הללו בכל אחד ואחד, שאם דרש תחלה: 'ובכורות' - זה הבכור; וכי מה בא ללמדנו? אם לאוכלו חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר, אם לאוכל לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים' - אין זה נכון: שעדיין לא מצאו בתודה ושלמים, ועל כרחו היה צריך לומר 'הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור לפני זריקה שהוא לוקה', ומעתה אין לו אזהרה לאוכל ממנו לאחר זריקה והוא זר, וכן בכולן, זה אחר זה).

[תוספות ד"ה דלמאי דסבירא ליה לדידיה מסרס ליה לקרא ודריש ליה. דאילו היה דורש המקרא כסדרו - לא היה נפקא ליה מקרא כדדריש השתא, כדפ"ה; ואם תאמר: אכתי אמאי משבח לר' שמעון בכך? אדרבה קשה! מנלן למדרש הכי ולסרוסי לקרא?

ויש לומר דשפיר קדריש: דעל כרחך בכור לא אתא לקודם זריקה אע"פ שנכתב קודם לתודה: דמכל מקום אי להכי אתא - לישתיק מיניה, וילפינן ליה שפיר מתודה, שנכתב בסוף; כך נראה למשי"ח [=למורי שיחיה הוא רבינו פרץ בן רבינו אליהו], וכדפירש בתוספות: דעל כרחך תודה אתיא לקודם זריקה, דאיסורא אחרינא ליכא לאוקמא בה, דליכא לאוקמי (בה) אחר זריקה - דשרי לזרים, והלכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם לפני זריקה, דאתי בקל וחומר מתודה, וכולהו דמסתבר: דהא מכל מקום על כרחך צריך לאוקמי תודה לפני זריקה אף על גב דחד צד חמור הוא אצל עולה - מכל מקום לא אתא אלא להכי, כדפירש, ואם כן סוף סוף משמע בבכור.]

וכי מזהירין מן הדין (דקאמר 'אם לאוכלו חוץ לחומה קל וחומר ממעשר כו'? ותו: 'אם לפני זריקה קל וחומר מתודה'? דלמא כולהו חוץ לחומה אתו! ודקאמרת 'קל וחומר' - אין מזהירין מן הדין, ואין כאן 'אם אינו ענין')? הא אפילו למאן דאמר 'עונשין מן הדין' - אין מזהירין מן הדין (דהא רבי יצחק דאית ליה ב'אחותו בת אביו ובת אמו' עונשין מן הדין, וגבי אזהרה איכא קרא יתירא)!?

איסורא בעלמא (האי דקא מייתי בכולהו אזהרה בקל וחומר - לאיסורי בעלמא קאמר, ולא למלקות).

והאמר רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש (דוקא זר קאמר; ואף על גב דכהן לגבי עולה - זר הוא, הכא זר דוקא קאמר: דאי כהן - בצר ליה חד לאו, דהא 'חמש' דקאמר:

1. חד משום 'חוץ לחומה', דאתי בקל וחומר ממעשר,
   
2. וחד משום 'לפני זריקה', דאתי בקל וחומר מתודה ושלמים,
   
3. וחד משום 'זר' גמור - אפילו לאחר זריקה, דאתי בקל וחומר מבכור - וכל שכן לפני זריקה!
   
4. וחד משום 'אוכל חוץ לקלעים', דאתי בקל וחומר מחטאת ואשם;
   
5. וחד משום 'אוכל עולה' ואפילו כהן ובתוך הקלעים, וכל שכן זר חוץ לקלעים וחוץ לחומה - אלמא לוקה חמש)!?
   
   

חמשה איסורין הוו (משום חמשה איסורין קאמר, ולא ללקות עליהן).

והא אנן תנן 'אלו הן הלוקין'
(וקתני 'בכורים ואוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים')?

(מכות יח,א)

אלא קרא (האי קרא ד'לא תוכל לאכול' דקא מני לכולהו בגויה) יתירא הוא: מכדי כתיב (דברים יב,ו)
והבאת[ם] שם
[שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם]
[פסוק ז]
ואכלת[ם] שם לפני ה' אלהיך [ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלקיך]
במקום
(דמכדי כתיב לעיל מיניה 'והבאתם שמה' וכולהו בהאי קרא כתיבי)? לכתוב רחמנא (בתריה [במקום (דברים יב,יז): 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך']) 'לא תוכל לאוכלם
[בשעריך]' (אם על חוץ לחומה בא להזהיר;    ו'לאו שבכללות' לא הוי: כיון דאכולה קאי - הוי לאו אכל חד וחד; והיכי דמי 'לאו שבכללות'? - כגון 'לא תאכל כי אם צלי אש' [שמות יב,ט] וכגון 'מכל אשר יעשה מגפן היין' וגו'
[במדבר ו,ד] למיהוי לאו באנפיה נפשיה)! מיהדר מפרש בהו רחמנא למה לי? - אלא ליחודי להו לאוי לכל חד וחד (הכי גרסינן: 'מיהדר פרושי בכל חד למה לי? שמע מינה לייחודי לאו לכל חד וחד': כאילו חזר וכתב בכל אחד לאו דחוץ לחומה; וכיון דאינו ענין לו - תנהו ענין לדבר אחר; הלכך בבכורים - לאוכל עד שלא קרא עליהן אתא, ואינך: כל חד וחד למילתיה אתא;    ואם תאמר: בכל הקדשים הכתובים כאן דייך אם תתן את הלאו ענין לאוכל לפני זריקה בכולן, חוץ מבכורים! - אין הכי נמי, ומתניתא דקתני 'לוקין' באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים, מ'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' [שמתו כב,ל] נפקא, כדלקמן, ו'לוקה חמש' דקאמר רבא - חמשה איסורי קאמר).

גופא אמר רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש. ולילקי נמי משום (שמות כט,לג)
[ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם] וזר לא יאכל כי קדש הם
(דכתיב במלואים; ומדכתיב 'כי קדש הם' ונתן טעם לדבר: לפי שהם קדשי קדשים, להזהיר את הזר על כל קדשי קדשים)?

הני מילי היכא דלכהנים חזי (כדכתיב רישיה דקרא 'ואכלו אותם אשר כופר בהם'); הכא - דלכהנים נמי לא חזי! [## איסור 'זר' חל כאשר יש היתר לכהן; אבל אם אין היתר כלל, אלא אסור כללי – אין איסור חל על איסור, ואין איסור מיוחד לזר.]

ולילקי נמי משום (שמות כב,ל)
[ואנשי קדש תהיון לי] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו [לכלב תשלכון אתו]: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו – נאסר (מ'בשדה' יתירא קא דייק: כשדה שאין בו מחיצות; ולמדנו מכאן קדשי קדשים חוץ לקלעים ועובר שהוציא את ידו בשעת שחיטת אמו)?

הני מילי היכא דבפנים חזי; הכא דבפנים נמי לא חזי! [## איסור 'חוץ' חל כאשר יש היתר בפנים; אבל אם אין היתר כלל, אלא אסור כללי – אין איסור חל על איסור, ואין איסור מיוחד לאוכל בחוץ.]

ולילקי נמי כדרבי אליעזר, דאמר רבי אליעזר: (שמות כט,לג) '[ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם וזר] לא יאכל כי קדש הם:

תוספות ד"ה ולילקי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו: וקשה אמאי לא אמרינן 'בשר בשדה - לאו שבכללות/, דאמרינן בסוף פרק 'גיד הנשה' (שם דף קב: ושם) דאוכל בשר מן החי לוקה משום 'בשר בשדה', שהרי כולל הוא כל חסרון מחיצה, בין הוציא עובר ידו חוץ לאמו, בין הוציא חוץ לחומה, דמאי שנא מ'ואם צלי אש' דתחשוב לאו שבכללות!?
ויש לומר: דלא חשבינן לאו שבכללות אלא כגון 'צלי אש' שכולל נא, ומבושל; וכן 'כל שבקודש פסול', דיוצא וטמא ופסולין אחרים, שהם שני שמות, אבל הכא - שכולל כל יוצא לבד, ושם 'יוצא' חדא היא, רק דהוי בכמה דרכים - לא חשיב ליה לאו שבכללות; תדע: דהא לאו דנותר נפיק מ'ושרפת הנותר באש לא יאכל', והתם - מיניה חזינן נותר דתודה ונותר דקדשים קלים ונותר דקדשי קדשים, ולא חשיב לאו שבכללות! כך נראה למשי"ח [=למורי שיחיה הוא רבינו פרץ בן רבינו אליהו]; וע' היטב תוס' יומא לו: ד"ה לאו דנבילה וכו']:

(מכות יח,ב)
כל שבקדש פסול - בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו' (דכתיב בנותר 'לא יאכל כי קדש הוא' [שמות כט,לד]: נתן טעם לדבר: 'כי קדש הוא': שנפסל, וכמו כן כל הקדשים שנפסלו)?

הני מילי היכא דקודם פסולו חזי (כנותר); הכא דקודם פסולו נמי לא חזי!? [## איסור 'פסול בקודש' חל כאשר יש היתר כאשר אינו פסול; אבל אם אין היתר כלל, אלא אסור כללי – אין איסור חל על איסור, ואין איסור מיוחד לפסול.]

[תוספות ד"ה כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן כו'. ואם תאמר: אמאי לא משני: משום הכי לא לקי: דהוי לאו שבכללות, דכולל פסול דיוצא וטמא ופסולין אחרים!?    ויש לומר דלפירוש הקונטרס דלעיל ניחא, דפירש ד'לוקה' דקאמר - אינו רוצה לומר כי אם איסור בעלמא, ומשום הכי פריך: נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות - מכל מקום איסורא מיהא איכא, 'ולילקי' דקאמר - לאו דוקא; אבל לפירוש ר"י דלעיל [ד"ה איסורא בעלמא, דף יז,ב-יח,א?] קשה: דפירש ד'לוקה' - דוקא קאמר, כדפי', אם כן 'ולילקי' דקאמר הכא - דוקא קאמר, ואמאי? הלא הוי לאו שבכללות, כדפי'! ויש לומר דאין הכי נמי: היה יכול לשנויי, אבל עדיפא מיניה משני: דלא מיירי כלל מזר שאכל חטאת לפני זריקה דפטור; והא דאמר לעיל רבי שמעון (דף יז.) אם לאוכל חטאת לפני זריקה - קל וחומר מתודה - איסור בעלמא, ולא מלקות.]

ולילקי נמי כאידך דרבי אליעזר, דתניא
[דומה לסיפרא פרשת צו פרשה ג משנה ד]: 'רבי אליעזר אומר: כל שהוא ב'כליל תהיה' [ויקרא ו,טז: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל] - ליתן לא תעשה על אכילתו'!?

אין הכי נמי, ורבא - מהאי קרא קאמר [מהפסוק (דברים יב,יז): 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך'].

אמר רב גידל אמר רב: <סימן כוז"א>

כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה – לוקה;

מאי טעמא?

דאמר קרא: (שמות כט,לג)
ואכלו אותם אשר כּוּפָּר בהם [למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם]
['כּוּפָּר' בעבר]: לאחר כפרה – אִין, לפני כפרה – לא; לאו הבא מכלל עשה - לאו הוא.

מתיב רבא: (דברים יד,ו)
וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותהּ תאכלו - אותהּ תאכלו, ואין בהמה אחרת תאכלו (ולא בהמה טמאה שאין סימנין הללו בהו; אלמא: לאו הבא מכלל עשה - עשה); ואי כדקאמרת [לוקין על לאו הבא מכלל עשה] - (דברים יד,ז)
[אך] את זה לא תאכלו [ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם] למה לי?

אלא אי איתמר - הכי איתמר: אמר רב גידל אמר רב:

זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה – פטור;

מאי טעמא?

דאמר קרא: (שמות כט,לג)
ואכלו אותם אשר כופר בהם [למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם]: כל היכא דקרינן ביה 'ואכלו אותם אשר כופר בהם' [כלומר: בכהנים] - קרינן ביה 'וזר לא יאכל קדש', וכל היכא דלא קרינן ביה 'ואכלו אותם אשר כופר בהם' לא קרינן ביה 'וזר לא יאכל' (דהוא סיפיה דהאי קרא: וכל זר לא יאכל קדש - לאו בקדשים משתעי, אלא בתרומה, כדכתיב ברישא דענינא: 'איש איש מזרע אהרן' [ויקרא כב,ד] - דבר השוה בזרעו של אהרן).

 

בכורים

 

אמר רבי אלעזר
אמר רבי הושעיא: בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.

ומי אמר רבי אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר
אמר רבי הושעיא: ([רש"י מקדים הקדמה:] בכורים לפני החג - בני קרייה נינהו; לאחר החג - לאו בני קרייה נינהו, דכתיב בתר קרייה 'ושמחת בכל הטוב' [דברים כו,יא] מעצרת ועד החג, שהוא זמן שמחת לקיטת פירות; מביא וקורא מן החג, ועד חנוכה מביא ואינו קורא (בכורים פ"א משנה ו)): הפריש בכורים קודם לחג (חלה עליהן חובת קרייה) ועבר עליהן החג (שאינן ראוין עוד לקרייה) – ירקבו; מאי לאו משום דלא מצי למיקרי עליהן, ואי סלקא דעתך 'קרייה אין מעכבת בהן' - אמאי ירקבו?

(לעולם בראוין לקרייה - לא מעכבא קרייה, אבל באלו שעבר זמנן ואינן ראוין עוד לקרייה - מעכבא קרייה) כדרבי זירא, דאמר רבי זירא: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו' (במסכת מנחות (דף קג:) תנן: "הרי עלי ששים ואחד עשרון" - מביא ששים בכלי אחד, ואחד בכלי אחר: דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד, אבל ששים ואחד - קים להו לרבנן דאינן נבללין יפה; והוינן בה: וכי אינן נבללין מאי הוי? והאנן תנן 'אם לא בלל כשר'? ומשני רבי זירא: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו').

רבי אחא בר יעקב מתני לה (להא דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא) כדרבי אסי אמר רבי יוחנן
(דרב אסי אמרה משמיה דרבי יוחנן), וקשיא ליה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן: ומי אמר רבי יוחנן
'בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן'? והא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: בכורים - מאימתי מותרין לכהנים? ואמר ליה: 'הראוין לקרייה (מעצרת ועד החג) - מִשֶּׁקָּרָא עליהן, ושאין ראוין לקרייה - מִשֶּׁרָאוּ פני הבית (משיכנסו לעזרה)' (- והנחה לא מעכבת כלל).

קשיא קרייה אקרייה, קשיא הנחה אהנחה!?

קרייה אקרייה לא קשיא: הא [קריאה מעכבת] - רבי שמעון, הא [קריאה אינה מעכבת] - רבנן; הנחה אהנחה נמי לא קשיא: הא רבי יהודה
(לרבי יהודה לא מעכבא הנחה, דדריש 'והנחתו' יתירא לתנופה, ואין מקרא שנוי בהנחה לעכב) והא רבנן
(ולרבנן דלא דרשי ליה להכי - מיבעי להו לשנות בהנחה לעכב).

מאי 'רבי יהודה'?

דתניא: רבי יהודה אומר: והנחתו
[דברים כו,י: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך] - זו תנופה (קרי ביה 'והנחתו' לשון 'ולא נחם אלהים
וגו'
(שמות יג,יז) שהוא מנחה אותו לארבע רוחות ומעלה ומוריד);

אתה אומר זו תנופה - או אינו אלא הנחה ממש?

כשהוא אומר והניחו [דברים כו,ד: ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך] - הרי הנחה אמור; הא מה אני מקיים 'והנחתו'? - זו תנופה.

ומאן תנא דפליג עליה דרבי יהודה
(למימר הנחה מעכבא)?

רבי אליעזר
בן יעקב היא (דנפקא ליה תנופה מקרא אחרינא), דתניא: '(דברים כו,ד)
ולקח הכהן הטנא מידך [והניחו לפני מזבח ה' אלקיך] - לימד על הבכורים שטעונין תנופה - דברי רבי אליעזר
בן יעקב.'

מאי טעמא דרבי אליעזר
בן יעקב?

אתיא 'יד' 'יד' משלמים: כתיב הכא 'ולקח הכהן הטנא מידך' וכתיב (ויקרא ז,ל) 'ידיו תביאינה את אשי ה' [את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה לפני ה']
'; מה כאן כהן - אף להלן כהן; מה להלן בעלים (דההוא - בבעלים משתעי, דכתיב 'יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו' [ויקרא ז,כח] וסמיך ליה [פסוק כט] 'ידיו תביאינה') - אף כאן בעלים; הא כיצד? מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים ומניף.

 

בכורים מאימתי מחייבין עליהן

אמר רבא
בר אדא
אמר רבי יצחק: - (מכות יט,א)
מאימתי מחייבין עליהן (מיתה זר האוכלן [וכהן מלקות- תוספות])? - משיראו פני הבית.

כמאן?

כי האי תנא, דתניא: רבי אליעזר אומר: בכורים, מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים: שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם, שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם.

 

 

אמר רב ששת: בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.

 

כמאן?

כי האי תנא, דתניא:

רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים (זו אחת מהן, וכולן שנויין בספרי [תוספתא סנהדרין פ"ג מ"ג]):

רבי ישמעאל אומר (קסבר: קדושת הארץ לא בטלה, וצריך להפריש מעשרות, וקאמר:): יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים ויאכלנו (בלא פדיון)? ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום, ומעשר שני טעון הבאת מקום: מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית;

מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח?

בכורים יוכיחו;

מה לבכורים שכן טעונים הנחה?

תלמוד לומר: (דברים יד,כג)
ואכלת לפני ה' אלהיך [במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים]
; מקיש מעשר לבכור: מה בכור אינו אלא לפני הבית - אף מעשר אינו אלא לפני הבית (לפיכך טעון בית); (ולקמיה פריך: מאי שנא בכור דפשיטא ליה, ובמעשר מיבעי ליה?) ואם איתא, ליפרוך 'מה לבכורים שכן טעונין קרייה והנחה'!

אמר רב אשי: נהי דעיכובא ליכא - מצוה מי ליכא? ולימא מצוה (וכיון דמצוה איכא), וליפרוך (נפרוך נמי קרייה דמצוה)?

אלא אמר רב אשי: כיון דאיכא בכורי הגר, דבעי למימר (דברים כו,ג) [ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ] אשר נשבע ה' לאבותינו [לתת לנו] ולא מצי אמר - לא פסיקא ליה (ומיהו בישראל - אפילו עיכובא איכא למימר).

וליהדר דינא ותיתי במה הצד (למה לי היקישא? נימא: בכור יוכיח, וחזר הדין, הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נוהגין אלא בפני הבית)?

[## הרב קלופפר: אין לשאול [כפי שאומר רש"י] למה לי הקישא, שהרי היקש חזק ממה מצינו, אבל הגמרא שואלת: אם התחלת ללמוד ממה מצינו – מדוע לא להמשיך ולמצות דרך לימוד זה?]

משום דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח (זה למתן דמים וזה להנחה)!

ומאי קסבר (האי תנא [רבי ישמעאל] דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר)? אי 'קסבר קדושה ראשונה (של בית) קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא' (כי היכי דסבירא ליה בקדושת הארץ, וקא מיבעיא ליה, מי קרינא ביה השתא בלא חומה 'לפני ה' אלהיך'? או לא?) - (וקא פשיט מעשר מבכור:) אפילו בכור נמי (יקרב ויאכל: דהא מאן דאית ליה 'קדשה לעתיד לבא' סבירא ליה 'מקריבים אף על פי שאין בית', כדאמרינן ב'מגילה נקראת' (דף י.))! אי קסבר 'קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא' - אפילו בכור נמי תבעי (ואי קסבר קדושת הבית בטלה, ומיבעיא ליה במעשר: הואיל ואינו צריך לבית, אי מתאכיל בירושלים 'לפני ה'' קרינא ביה אי לא? - אפילו בכור נמי כי האי גוונא תיבעי ליה [כמו שאמר רבינא להלן:] כגון בכור שנזרק דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים - מהו שיאכלוהו)!?

אמר רבינא: לעולם קסבר 'קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא', והכא (דקא פשיט ליה למעשר מבכור) - בבכור (בבכור שאינו צריך לבית, דומיא דמעשר עסקינן:) שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית, ועדיין בשרו קיים, ומקשינן בשרו לדמו: מה דמו במזבח אף בשרו במזבח (והא דפשיטא ליה דלא מתאכיל - משום דאיתקש בשרו לדמו, דכתיב 'ואת דמם תזרוק על המזבח
וגו'
[במדבר יח,יז; ופסוק יח:]
ובשרם יהיה לך
וגו', ויליף מיניה: בשעה שהיא ראויה לזריקת דם אתה אוכל את הבשר, ולא משנהרס המזבח); ומקיש מעשר לבכור.

וכי דבר [הבשר] הלמד בהקש (מן הדם) חוזר ומלמד (על המעשר) בהקש (הא קיימא לן בזבחים ב'איזהו מקומן' (דף מט:) שאין למדין בקדשים למד מן הלמד)?

מעשר דגן - חולין הוא (ובחולין למדין למד מן הלמד). (מכות יט,ב)

הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן (פלוגתא היא ב'איזהו מקומן') - מאי איכא למימר [אי אפשר שהבשר, שלמד מדם – יחזור וילמד]?

דם ובשר - חדא מילתא היא.

קדשי קדשים [חוץ לקלעים, קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה]:

תנינא חדא זימנא: 'מעשר שני והקדש שלא נפדו'!?

אמר רבי יוסי
בר חנינא: סיפא במעשר שני טהור וגברא טהור, דקא אכיל חוץ לחומה;         רישא במעשר שני טמא וגברא טמא, וקא אכיל ליה בירושלים (בלא פדייה).

ומנא לן דמחייב עליה משום טומאה?

דתניא
[סיפרי פרשת כי תבא]:

' רבי שמעון אומר: (דברים כו,יד)
[לא אכלתי באני ממנו] לא בערתי ממנו בטמא
[ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול יהוה אלהי עשיתי ככל אשר צויתני]: בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא [עד כאן בספרי פרשת כי תבא]; (הכי גרסינן [בספרי פרשת ראה על דברים יב,יז]:) והיכן מוזהר על אכילה (שלא יאכלנו בטומאה)? איני יודע;

טומאת הגוף - בהדיא כתיב: (ויקרא כב,ו)
נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים [כי אם רחץ בשרו במים];

(הכי גרסינן:והיכן מוזהר על אכילה שלא יאכלנו בטומאה? איני יודע; תלמוד לומר: לא תוכל
וגו' [דברים יב,יז; סיפרי על אתר] ; כך היא שנויה בסיפרי; וכשקבעוה כאן לא הספיקו לגומרה עד דאקשי גמרא 'טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה: 'ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ
וגו' ומוקמינן לה ביבמות במעשר, מדכתיב 'כי אם רחץ': הא רחץ – טהור! דטָבַל ועָלָה - אוכל במעשר)

(רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר; מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן)

(כך הוא לשון הברייתא: איני יודע להיכן מוזהר לכך? תלמוד לומר 'לא תוכל
וגו'; והש"ס לא שביק ליה לאסוקי מילתיה, אלא קדים ופריך ומתמה אמאי קאמר 'איני יודע' - הא טומאת הגוף בהדיא כתיבא: נפש אשר תגע בו כו' לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואמרינן ביבמות דהאי קרא - במעשר שני קאמר, דטבל ועלה אוכל כו')

אלא טומאת [האוכֶל] עצמו מנין?

דכתיב (דברים יב,יז)
לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך] ולהלן הוא אומר (בבכור בעל מום): (דברים טו,כב)
בשעריך תאכלנו הטמא והטהור [יחדו כצבי וכאיל]
(ולעיל מיניה [פסוק כא] כתיב '[ו]כי יהיה בו מום'), ותניא דבי רבי ישמעאל
[דומה לסיפרי פרשת ראה פיסקא עה]: אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין (דאף על גב דאסור בגיזה ועבודה, כדאמרינן בכורות (דף טו.): '[דברים יב,טו]
בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר: תזבח - ולא גיזה; ואכלת - ולא לכלביך; בשר - ולא חלב' - אפילו הכי טמא וטהור אוכלין אותו בקערה אחת: דנאכלים בטומאת הגוף ובטומאת עצמן: דכיון דטמא אוכל בהן - היינו בטומאת הגוף - אוכֶל הטהור, וכשהטהור אוכל עמו לאחר שנגע בו - היינו טהור אוכל טומאת עצמו: שאכל את הטמא); וקאמר רחמנא: היאך טמא דשרי לך גבי טהור התם (בבכור בעל מום, דכתיב ביה 'בשעריך') - הכא (גבי מעשר) לא תיכול (והיינו 'לא תוכל לאכול בשעריך', כלומר: אי אתה רשאי לאכול מעשר שני בתורת בכור שכתוב בו 'בשעריך': דבעל מום דבכור נאכל בטומאת עצמו ובטומאת הגוף, וזה אסור).

ומנא לן דבר פדייה הוא (מעשר שני שנטמא? דמדקאמר במתניתין 'שלא נפדה', מכלל דאי בעי - פריק ואפילו בירושלים! דאף על גב דמעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים, דכתיב 'כי ירחק ממך... ונתת בכסף' [דברים יד,כד-כה] - בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום (קדושין נז,ב))?

דאמר רבי אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? תלמוד לומר: (דברים יד,כד)
[וכי ירבה ממך הדרך] כי לא תוכל שאתו [כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלקיך – [פסוק כה]    ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו], ואין 'שאת' אלא אכילה (והכי קאמר קרא: כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפילו הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאוכלו: שנטמא - ונתת בכסף), שנאמר (בראשית מג,לד)
וישא משאות מאת פניו [אלהם ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות וישתו וישכרו עמו].

אמר רב ביבי
אמר רבי אסי: מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה (אף על גב דכתיב 'ירחק', דמשמע טובא)? שנאמר 'כי לא תוכל שאתו' (שאתו - לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה; דהכתוב לא תלה הדבר בריחוק אלא בנטילה: דכל זמן דאיכא למיעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת - פודה אותו).

האי - מבעי ליה לכדרבי אלעזר
(למעשר שני שנטמא)!?

אם כן לימא קרא 'לא תוכל לאוכלו' מאי 'שאתו'? (שמע מינה לכדרב אסי.)

ואימא כולו להכי הוא דאתא?

אם כן לימא קרא 'לא תוכל ליטלו'; מאי 'שאתו'? - שמע מינה תרתי.

יתיב רב חנינא ורב הושעיא וקא מבעיא להו: אפיתחא דירושלים מהו?

פשיטא הוא בחוץ ומשאו בפנים - קלטוהו מחיצות; הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו?

תנא להו ההוא סבא בדבי רבי שמעון
בן יוחי: (דברים יד,כד)
[וכי ירבה ממך הדרך] כי לא תוכל שאתו] כי ירחק ממך המקום [אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלקיך] – ממילואך (מכל מילוי שלך, ומשא של אדם חשיב 'מלואו': דלא תימא 'ממך' – מקצתך: דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה, אלא כי ירחק ממלואך – פדה, אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים - לא רחק המקום ממלואך, ושוב לא תפדה, אלא 'ואכלת שם').

בעי רב פפא: (הוא מבפנים ו)נקיט ליה (משאו) בקניא (ארוך מבחוץ) - מאי?

תיקו (כיון דלאו ממש על כתיפו הוא - אין זה 'מלואו', והרי הוא כמוטל לארץ, ונפדה? או דלמא כיון דנקיט ליה – 'משאו' קרינא ביה? תיקו; כן נראה בעיני רבי ועיקר).

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מעשר שני: מאימתי חייבין עליו? משראה פני החומה (ו'חוץ לחומה' דמתניתין היינו דעייליה ואפקיה)*; מאי טעמא? דאמר קרא (דברים יב,יח)
[כי אם] לפני ה' אלהיך תאכלנו [במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידך] וכתיב (פסוק יז)
לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך]: כל היכא דקרינן ביה 'לפני ה' אלהיך תאכלנו' קרינן ביה 'לא תוכל לאכול בשעריך' וכל היכא דלא קרינן ביה 'לפני ה' אלהיך תאכלנו' (דלא הכניסו לפנים) - לא קרינן ביה 'לא תוכל לאכול בשעריך'.

*[תוספות ד"ה אמר רבי יוחנן מאימתי מעשר שני חייבים עליו משיראה פני הבית: וקשה: דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאכלו חוץ, אם כן למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני?    ויש לומר: דודאי ליכא לאו, אבל עשה איכא, דכתיב [דברים יד,כה] '[ונתתה בכסף]
וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו] אבל בלא פדייה - לא.]

מיתיבי: 'רבי יוסי אומר: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל, אמר "תאנה זו - תרומתה בעוקצה (בצד זנבה) (דבעי 'ראשית שיהא שיריה ניכרין'; והלכך בעינן סיום; והאי דתנן (דמאי פ"ז מ"ד) 'שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה במקומן" - פליג אהא, דלא בעי 'ראשית - שיהא שיריה ניכרין'), מעשר ראשון בצפונה (בצד צפון שלה, והוא אוחזה כנגד מזרח) ומעשר שני לדרומה" והיא שנת מעשר שני (ואותה שנה – שניה, שראוי ליתן בה מעשר שני) והוא בירושלים (כשקרא שמות הללו על אותה תאנה), או מעשר עני (או שהיא שנת מעשר שלישית, ואמר "מעשר עני בדרומה" ולא אמר "מעשר שני") והוא (אפילו) בגבולין, אכלהּ -(מכות כ,א)
לוקה אחת (דלא הוציאה מידי טבל בקריאת שם זה, וקאכיל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר, וקעבר אלאו דטבל; אבל איסור תרומה דקאכיל ליכא, דהא כהן הוא; ונהי אי הוה אמר "תרומת מעשר באמצעיתה" הוי מצי אכיל כולה ולא לקי מידי, דהוה תרומת מעשר לכהן, והוא כהן! ואמעשר ראשון ואמעשר שני לא לקי, דהא אף לזרים שרי); וזר שאכלה - לוקה שתים [על אכילת תרומה ועל אכילת מעשר שלא הורם ממנו תרומת מעשר] - שאילו בתחלה אכלה [לפני שהפריש דבר, בעודנו טבל] אינו לוקה אלא אחת';

- טעמא דאיתיה בירושלים, הא בגבולין - לוקה שלש (הכי גרסינן: טעמא דמעשר שני בירושלים ומעשר עני בגבולין, הא מעשר שני בגבולין - לוקה שלש!) [תוספות ד"ה הא בגבולין לוקה: מדנקט 'והיא שנת מעשר שני והוא בירושלים' שמע מינה דאילו היה בגבולין לוקה שלש]: דאף על גב דלאו רואה פני חומה!?

דעיילי לירושלים
וקרא עליה שם ואפקי (והדר אפקיה חוץ: דחזא מעשר שני פני החומה - הלכך לוקה שלש).

אי הכי - (דבשלמא אי אמרת 'מעשר שני בגבולין לוקה שלש אף על גב דלא חזא פני החומה' - אשמועינן טובא: דחייבין עליו אף על פי שלא ראה פני חומה, ואיצטריך למיתניה משום דיוקא דידה: 'הא בגבולין..'; אלא אי אמרת בדעייליה ואפקיה - מאי למימרא? לא היא איצטריכא, ולאו דיוקא דידה, דהא פשיטא דאפילו כהן לוקה על הטבל וזר על התרומה ועל מעשר שני חוץ לחומה)?

הכא במאי עסקינן? - כגון דעיילינהו בטיבלייהו (דעיילה בטיבלה לההיא תאנה בירושלים, דקלטוהו מחיצות למעשר שני העתיד ליתרם ממנה) וקסבר 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין (ודמי כמאן דעייל מעשר שני בעיניה, דהוה ליה 'ראה פני החומה'; והלכך: כי אפקה - לוקה עליו, וכגון דאפקה נמי בטיבלה)'.

[## האם כמי שהורמו דמיין גם לענין גרימת טומאה בזדון לתרומה ולטבל: האם יש אותו איסור ואותו עונש?]

וסבר רבי יוסי
'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי'? והתנן [מעשר שני פ"ג מ"ו]: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן (למעשר) ועברו בירושלים שיפדה מעשר שני שלהן (עדיין יש לו פדייה: דכיון דלא נגמרה מלאכתן - לא אמרינן 'כמי שהורמו דמיין, וראה פני החומה', ואין לו פדייה) ויאכל בכל מקום; ועל מה נחלקו? על פירות שנגמרה מלאכתן (כדמפרש בזרעים (מעשרות פ"א מ"ה): מאימתי גמר מלאכתן למעשר? בחיטין - משימרח הכרי, בדילועין - משיפקסו כו') ועברו בירושלים, שבית שמאי אומרים: יחזיר מעשר שני שלהם (דקסברי בית שמאי: כמי שהורמו דמיין) ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום (מדמתני רבי יוסי אליבא דבית הלל 'יפדה' - שמע מינה דהכי סבירא ליה: דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, ומדקאמר 'יפדה' - שמע מינה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין, ולא ראה פני החומה, ויש לו פדייה)'; ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין - הא קלטוהו מחיצות!?

אמר רבה
[נ"א רבא]: מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצה לקלוט דרבנן, וכי גזור רבנן - כי איתיה בעיניה, בטבליה לא גזור רבנן.

[תוספות ד"ה אמר רבא מחיצה לאכול מדאורייתא, מחיצה לקלוט מדרבנן:
הלכך לגבי דין פדייה – לא אמרינן 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין' לענין שקלטוהו מחיצות ואסור לפדותו, אבל לענין שלוקין בגבולין על אכילתו אמרינן 'כמי שהורמו דמיין' והוי 'ראו פני הבית'.]

[## לפי זה רבה – או רבא – אינו מקבל את החידוש של רבי יוחנן לעיל, שרק מי שהכניס והוציא חייב מלקות, אלא לדעת רבה[-רבא] אין דין קליטה במעשר שני מן התורה כלל ועיקר, ובדין תורה האוכלו בחוץ חייב, האוכלו בפנים עשה מצוה, ופירות שהוכנסו ויצאו - דינם כמי שלא הוכנס כלל!]

רבינא אמר: (הא דדייקינן לעיל 'הא בגבולין לוקה שלש', וקא בעית 'מאי למימרא?'- איצטריך:) כגון דנקיט ליה בקניא (וקא משמע לן דכמאן דראה פני החומה דמי, ולוקה משום 'לא תוכל' אי הדר ארחקיה ואכליה), ותפשוט בעיא דרב פפא
(דבעא לעיל).

 

 

1. 
    

הקורח קרחה בראשו (על המת, כדמפרש בגמרא), והמקיף פאת ראשו (משום דבעי למימר הי נינהו 'פאתי ראשו' נקיט ליה), והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת (עושה חבורה בעצמו משום צער מתו) – חייב (הכא לאו דוקא נקט 'שריטה אחת' אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שריטות נקיט ליה נמי הכא, וכמדומה דלא גרסינן ליה);

שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד - (בגמרא מרבי ליה ד)חייב על כל אחת ואחת.

על הקפת הראש – חייב שתים (שתי מלקיות): אחת מכאן ואחת מכאן (דשתי פאות יש לו לראש: שהראש - כשתי חתיכות: מקום השיער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת, ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו, מקום שלועזין טנפל"א, ושם נקרא 'פאה': ששם סוף הראש = מקום חיבור הפרקים, ונמצא שיש לו שתי פאות: צידעא מכאן וצידעא מכאן, וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו, ואף על גב דחד התראה קא מתרה ליה "אל תקיף" דזיל הכא פאה איכא וזיל הכא פאה איכא, כדאמר לקמן גבי קרחה וגבי שריטה - דמייתינן דחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שרט ושרט; ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא, דמסתמא כי היכי דאמרינן 'ושרט' לחייב על כל שרט ושרט - הכי נמי אמרינן 'פאת' לחייב על כל פאה ופאה, דהא לאו מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי; אלא ממשמעותיה, וכדאמרינן לקמן [בדף זה ריש ע"ב] 'דסכינהו לחמש אצבעתיה נשא': דאף על גב דליכא אלא חדא התראה - מחייבינן ליה חמש);

על הזקן: שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה (חמש פאות יש לו לזקן: אחד למטה מן האוזן, מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושם נקרא 'פאה' בחודו של לחי שבולט לחוץ, ששם מתחלת הזקן; וכל מה שלמעלה עד הצידעא - בכלל 'פאת הראש' היא; ושתי השיבולות: כל אחד מהן לסוף הלחי, ונקרא 'פאה'; ואחת מלמטה: שיער שבין השיבולת באמצע הסנטר שלועזין מנט"ן).

רבי אליעזר אומר: אם ניטלו כולן כאחת - אינו חייב אלא אחת;

ואינו חייב עד שיטלנו בתער (תנא קמא קאמר לה, ורבי אליעזר פליג עליה);

רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט או ברהיטני חייב.

גמרא:

תנו רבנן
[דומה לסיפרא פרשת אמור פרשה א פרק א, על הפסוק
ויקרא כא,ה: לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת]: 'לא יקרחו' - יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'קרחה' (דקרא יתירא הוא) - לחייב על כל קרחה וקרחה;

'בראשם' מה תלמוד לומר? (לאו דוקא קאמר ליה, דהא ודאי איצטריך: משום דהוה אמינא 'קרחה כל דהו'; אלא מידרש קא דריש ליה: 'בראשם' משמע כל הראש:) לפי שנאמר (דברים יד,א)
[בנים אתם לה' אלקיכם]
לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת - יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד (בראש סמוך לפדחת); מנין לרבות כל הראש? תלמוד לומר 'בראשם' לרבות כל הראש;

('לא תתגודדו' בישראל כתיב, ו'לא יקרחו' – בכהנים;) ואין לי (דחייב על כל הראש) אלא בכהנים (דההוא בכהנים כתיב), שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ישראל מנין? - נאמר כאן 'קרחה' ונאמר להלן 'קרחה': מה להלן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים - אף כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים; ומה להלן על מת - אף כאן על מת'.

הני ארבע וחמש קריחות - היכי דמי? אילימא בזה אחר זה ובחמש התראות – פשיטא!

(מכות כ,ב)
הכי גרסינן: אלא 'בחדא התראה' ולא גרסינן 'בבת אחת' אלא דאתרו ביה בחדא התראה (אלא דאתרו ביה חדא התראה, ואתא איהו וקרח בזה אחר זה) - מי מחייב? והתנן [נזיר פ"ו מ"ד]: 'נזיר שהיה שותה יין כל היום - אינו חייב אלא אחת (הואיל ולא אתרו בו אלא חדא התראה, ואף על גב דשתייתו בזה אחר זה היא, דשתייה בבת אחת כל היום ליכא); אמרו לו "אל תשתה"! "אל תשתה"! (מתרין בו לכל שתייה ושתייה) והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת'!?

לא, צריכא דסך חמש אצבעותיו נשא ('נשא' פירוש סם: שמשיר את השיער [וחייב על 'לא תקרחו'], והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו), ואותבינהו (בחמשה מקומות) בבת אחת (דהוו להו חמש קריחות), (ובחדא התראה) דהויא ליה התראה לכל חדא וחדא (דכיון דבבת אחת קא עביד - מאי חזית דחיילא התראה אהאי אצבע טפי מהאי? והתראת ספק לא מיחשבא: דהתראה - אכולהו אצבעות שדיא ומנחא, ולאלתר מתברר לו אם חושש להתראתו או לא).

[תוספות ד"ה לא צריכא שסך ה' אצבעותיו נשא.
ותימה: אכתי מאי תירץ? כיון דליכא אלא חדא התראה אמאי מחייב ה'? ואי משום דעשה בבת אחת - מה בכך? כיון דחד לאו איכא! וכי אדם אוכל ב' זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מחייב שתי מלקיות משום דהויא ליה התראה אכל חדא וחדא?    

ויש לומר דשאני הכא, דגלי קרא אכל קרחה וקרחה, דקרחות מחלקות כגון גופים מוחלקין.

מיהו קשה: למה הוצרך לפרש בקרחה דעל ידי נשא? לוקמי בקרחה בידו שיעור ה' קרחות בבת אחת?    

ומ"מ לא קשה מהא דנזיר שותה כו', דשאני הכא דגלי קרא דקרחות מחלקות כמו גופים מוחלקין; ויש לומר דלא מתוקמא ליה בקרחה וקרח בידו בבת אחת משום דקרח בידו קרחה במקום אחד והכל אחד בלי הפסק שיעור בינתים, וכה"ג חשיב הכל קרחה אחת, ואין כאן 'על כל קרחה וקרחה'; להכי מוקי לה בה' אצבעותיו בנשא ואותבינהו בבת אחת; ופירוש 'בה' מקומות' - רחוקים קצת זה מזה, שיש הפסק שיעור בין קרחה לקרחה, וקרינן ביה 'על כל קרחה וקרחה';

ואם תאמר סוף סוף לוקמה אפילו בזה אחר זה, ובחמשה מקומות רחוקים קצת כדפירשתי, ומיתוקם שפיר גם בקורח ותולש בידו בלא נשא, ובחדא התראה, משום דגלי קרא דקרחות מחלקות? ומתוך פירוש הקונטרס משמע דא"כ לא היה מחייב כי אם אקרחה קמייתי שהיתה בידו בתוך כדי דיבור להתראה, דאאינך קרחות לא מיחייב משום דאינם בתוך כדי דיבור להתראה, ומצי למימר "אשתלאי" – וקשה: כיון דהתחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה לא מצי למימר "אישתלאי" כדמוכח פרק 'עשרה יוחסין' (קדושין דף עז: ושם) גבי ה' אלמנות בזה אחר זה, דמחייב אכל חדא וחדא ואפילו בחד התראה, משום דגופים מוחלקים אע"ג דליכא בתוך כדי דבור כ"א באלמנה קמייתא! לכך נראה דאין הכי נמי הוה מצי לאוקומי בזה אחר זה, כדפירשתי, אלא נקט 'בבת אחת' לרבותא: דאפילו באותן דהוה קשה ליה – מיחייב, ומתוקמא שפיר; כך פירוש בשיטה; ומיהו ניחא לפירוש דגרסינן 'בבת אחת וכו', אבל לגירסא ראשונה דגרס 'אלא בחדא התראה' – פירוש ומשום קרחה זה אחר זה מאי איכא למימר?    וי"ל דמ"מ קאמר 'בבת אחת' לרבותא טפי: דאפילו בבת אחת משכחת לה בחמשה מקומות מוחלקין בהפסק שיעור, כגון דסך אצבעותיו בנשא, וכל שכן בזה אחר זה דמיתוקמא בה' מקומות אפילו בקורח בידו:]

וכמה שיעור קרחה?

רב הונא אומר: כדי שיראה מראשו (שיראה מבשר הראש ערום).

רבי יוחנן אומר משום רבי אלעזר ב"ש [ברבי שמעון? – או בן שמוע, גירסת הרי"ף]: כגריס; אחרים אומרים: כדי שיראה מראשו.

אמר רב יהודה בר חביבא: פליגי בה תלתא תנאי: חד אומר 'כגריס', וחד אומר 'כדי שיראה מראשו', וחד אומר 'כשתי שערות';

ואיכא דמפיק 'שתי שערות' ומעייל 'בכעדשה';

וסימנך (דלא תימא מפיק כגריס ומעייל כעדשה): 'בהרת כגריס ומחיה בכעדשה'
[דומה למשנה נגעים ד,ו; ו,ב; ו,ה]
(דהכא נמי בשעורי קרחה איכא כגריס וכעדשה, ומהשתא ידעינן דלא אפיקנא אלא שתי שערות: ד'יראה מראשו' לא הוו צריכים לאפוקי, דשוה הוא לדברי כולם, דאין זה שיעור קצוב).

[עיין ערוך לנר]

תנא (ולא גרסינן 'תניא'): הנוטל מלא פי הזוג (חודן של מספרים) בשבת – חייב; וכמה 'מלא פי הזוג'? אמר רב יהודה: שתים;

והתניא: 'לקרחה שתים'?

אימא: 'וכן לקרחה שתים'
(ולפרושי אתא).

תניא נמי הכי [דומה לתוספתא שבת פ"י מ"ו]: הנוטל מלא פי הזוג בשבת – חייב; וכמה 'מלא פי הזוג'? – שתים; רבי אליעזר אומר: אחת! ומודים חכמים לרבי אליעזר בִּמְלַקֵט לבנות מתוך שחורות ('שחורות מתוך לבנות' לא גרסינן) - אפילו אחת שהוא חייב (דכיון דאדם מקפיד על שער לבן אחד שבין שערותיו שחורות, כדי שלא יראה זקן - אמרינן דכשהוא מלקט אותו מבין השחורות - מלאכה חשובה היא לו, וחייב משום 'גוזז' כיון דחייש לגזיזה זו), ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר (דברים כב,ה)
[לא יהיה כלי גבר על אשה ו]לא ילבש גבר שמלת אשה [כי תועבת ה' אלקיך כל עשה אלה]
(שמתנאה עצמו בנויי אשה).

[תוספות ד"ה במלקט (שחורות מתוך לבנות שהוא חייב: פרשב"ם דאתא דוקא כרבי יהודה דאמר 'מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה'.]

 

והמקיף פאת ראשו:

 

תנו רבנן: פאת ראשו - סוף ראשו; ואיזהו 'סוף ראשו'
(באיזה ענין יהא מקיף סוף הראש שיהא חייב ב'בל תקיפו')? - זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו (אחורי אזנו אין שיער כלום, וכך במצחו אין שיער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער; ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו - זהו מקיף סוף הראש).

תני תנא קמיה דרב חסדא: אחד המקיף ואחד הניקף – לוקה.

אמר ליה: מאן דאכיל תמרי בארבילא (האוכל תמרים בכברה) - לקי (יהא לוקה? בתמיה, כלומר: ניקף מה פשע שהוא לוקה? לאו שאין בו מעשה הוי ולא לילקי)!?

דאמר לך 'מני?'
(השואל לך: כמאן קאמרת 'ניקף לוקה'?) - (אימא ליה:)
רבי יהודה היא, דאמר (לעיל (דף ד: טז.)) לאו שאין בו מעשה - לוקין עליו (והיינו לאו שאין בו מעשה: דניקף הוא דקא עבר אלאו ד'לא תקיפו', דשמעינן לקרא הכי: 'לא תקיפו'= לא תניחו להקיף, דמֵנִיחַ להקיף – כמקיף; אי נמי מדאפקיה בלשון רבים, דכתיב 'לא תקיפו' משמע דאתרי קא מזהר רחמנא: ניקף ומקיף).

רבא אומר: (לא צריכת לאוקומי כרבי יהודה הך ברייתא דתני תנא קמיה דרב חסדא, דקיימא) במקיף לעצמו, ודברי הכל (וקא משמע לן דחייב תרתי: משום מקיף ומשום ניקף, דסלקא דעתא אמינא לא לילקי אלא חדא - קא משמע לן).

רב אשי אומר: במסייע (מזמין השערות למקיף), ודברי הכל (דלא צריך לתרוצי 'רבי יהודה היא').

והמשחית פאת זקנו:

תנו רבנן: פאת זקנו = סוף זקנו; ואיזהו 'סוף זקנו'? - שבולת זקנו (כולהו חמש פאות דקא חשיב במתניתין - בכלל 'שיבולת' הם).

והמשרט שריטה אחת וכו' [על המת]:

תנו רבנן: (ויקרא יט,כח)
[ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה'] 'ושרט' (דמצי למיכתב 'לנפש לא תשרטו' במקום 'ושרט לנפש לא תתנו'; לשון אחר ת"ל ושרט: מריבויא דוי"ו) - יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים? תלמוד לומר: 'לנפש': אינו חייב אלא על המת בלבד.

ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת? - תלמוד לומר: 'ושרט' לחייב על כל שריטה ושריטה.

רבי יוסי אומר: מנין למשרט שריטה אחת על חמשה מתים שהוא חייב על כל אחת ואחת? - תלמוד לומר 'לנפש' לחייב על כל נפש ונפש (רבי יוסי מוסיף חיובי).

והא אפיקתיה לביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים (והא ודאי רבי יוסי לא פליג בההיא, דהיאך יהא מוציא הפסוק מידי פשוטו)?

(מכות כא,א)

קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה - אחת היא (דתרוייהו בין ביד בין בכלי), וכתיב התם (בגדידה: [דברים יד,א])
[בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם] 'למת'.

אמר שמואל: המשרט בכלי חייב (הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר 'גדידה' משמע בכלי, ועיקר 'שריטה' משמע ביד, וקאמר שמואל 'המשרט בכלי על המת חייב', ולא קאמר 'המגדד בכלי' לאשמועינן דֵׁשם שריטה שייך בכלי, והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת - חייב שני לאוין: משום משרט ומשום מגדד, דגדידה ושריטה - אחת היא: דתרוייהו בין ביד בין בכלי).

מיתיבי: 'שריטה וגדידה אחת היא, אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי (כלומר: בין שריטה בין גדידה - ענין חבורה הם, ושניהם על מת, אלא שריטה ביד גדידה בכלי)' (וקשיא לשמואל דאמר 'תרוייהו בין ביד בין בכלי', דמדקאמר 'המשרט בכלי' ולא קאמר 'המגדד בכלי' - מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה)!?

הוא [שמואל] דאמר כרבי יוסי.

תני תנא קמיה דרבי יוחנן: 'על מת, בין ביד בין בכלי - חייב (דשריטה וגדידה כתיב, דתרוייהו אסרינהו רחמנא); על עבודת כוכבים (דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות) - ביד חייב (דדרך עבודתה בכך, ואפילו עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך – חייב, דעבודה גמורה היא ביד), בכלי פטור'.

והא איפכא (דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים, ד)כתיב: (מלכים א יח,כח)
[ויקראו בקול גדול] ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים [עד שפך דם עליהם]
(עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים, אלמא דרך עבודה בכלי)!?

אלא אימא 'ביד פטור בכלי חייב'.

וחייב על הראש:

מחוי רב ששת בין פירקי רישא (מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט"ר).

ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה:

מחוי רב ששת בין פירקי דיקנא (פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן, מקום שלחי התחתון יוצא משם, ושם נקרא 'פאה' בחודו של לחי שבולט לחוץ; ושתי השבולת שבסנטר - מקום חבור שני הלחיים - יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד, שמכאן ומכאן נקרא 'פאה': שכל אחד מהן לסוף הלחי - הרי שתים מכאן ושתים מכאן, ואחת מלמטה - הוא השיער שבין ב' השבולת שבסנטר, ופרק הוא בפני עצמו).

 

רבי אליעזר אומר אם נטלן [כולן כאחת - אינו חייב אלא אחת]:

קסבר: חד לאו הוא.

ואינו חייב עד שיטלנו בתער [רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט או ברהיטני חייב]:

תנו רבנן: (ויקרא כא,ה)
[לא יקרחה קרחה בראשם] ופאת זקנם לא יגלחו [ובבשרם לא ישרטו שרטת]; יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב?

תלמוד לומר: (ויקרא יט,כז)
[לא תקפו פאת ראשכם ו]לא תשחית [את פאת זקנך]
(ומספרים אינן משחיתים, שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער);

('ופאת זקנם לא יגלחו' [ןיקרא כא,ה] גבי כהנים כתיב, 'ולא תשחית את פאת זקנך' [ויקרא יט,כז] בישראל כתיב, וילפינן להו בגזירה שוה האי מהאי, ד'פאה' 'פאה', והכי אמרינן בהדיא בפרק קמא דקדושין (דף לה:) גזירה שוה ד'פאה' 'פאה' להכי הוא דאתא, דתניא 'לא יגלחו כו'.)

אי 'לא תשחית' - יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב?

תלמוד לומר: 'לא יגלחו'; הא כיצד? - גילוח שיש בו השחתה (דרך לגלח בו ומשחית)? הוי אומר זה תער (אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו, ומספרים מגלחין ואין משחיתים).

רבי אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט ורהיטני <יהא> חייב:

מה נפשך: אי גמיר גזירה שוה (ההיא גזירה שוה ד'פאה' 'פאה' קאמר, ובמסכת קדושין היא (שם)) - ליבעי תער! אי לא גמיר גזירה שוה, מספרים נמי [לא] (גירסת רש"י: מספרים מנא ליה דמותר לגלח בהם, דלא קאסרי אלא מלקט ורהיטני שיש בהן השחתה)!?

לעולם גמיר גזירה שוה, וקסבר הני נמי גילוח עבדי (השחתתן עושה גילוח, כלומר: 'גילוח' מיקרי, דדרך לגלח בהן).

 

 

1. 
    

הכותב כתובת קעקע (כתובת קעקע: כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא, ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין, ונכנס הצבע בין העור לבשר, ונראה בו כל הימים; 'קעקע' = פויינטוורי"ר; ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שכך גזירת הכתוב): כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב - אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו, ובכחול, ובכל דבר שהוא רושם.

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השֵּׁם (מפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר), שנאמר (ויקרא יט,כח)
[ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם] וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'.

[## לפי זה נראה שאין איסור – או אין חיוב – על המצייר ציורים]

גמרא:

 

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: עד דיכתוב 'אני ה'' ממש (על תיבות הללו: 'אני ה'' אתה מחייבו משום כתובת קעקע)?

אמר ליה: לא! כדתני בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שֵׁם עבודת כוכבים, שנאמר 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'' - אני ה' ולא אחר (שום כתובת קעקע לא יעשו לפני, שאני ה', ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם; אלמא עיקר חיובא - משום שם עבודת כוכבים הוא, ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם, אפילו לרבי שמעון, אלא דחיוב מלקות ליכא).

[## לפיך נראה שהאיסור משום שנראה כעבד של הע"ז, שחקק את שמו עליו!]

אמר רב מלכיא
אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע (אפר מקלה דוקא קאמר, לפי שקשה היא, ומקעקעת מקום המכה, והרושם נראה שם אחר זמן; אבל עפר בעלמא - לא).

אמר רב נחמן
['חנינא' במקומות אחרים]
בריה דרב איקא:

'שפוד', 'שפחות', ו'גומות' - רב מלכיו;

'בלורית', 'אפר מקלה', ו'גבינה' - רב מלכיא.

רב פפא אמר: מתניתין ומתניתא - רב מלכיא; שמעתתא - רב מלכיו, וסימניך: מתניתא מלכתא.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו 'שפחות'.

('שפוד' - בפרק 'אין צדין' (ביצה דף כח:): 'שפוד שצלו בו בשר - אסור לטלטלו; אמר רב מלכיו אמר רב אדא: ושומטו ומניחו בקרן זוית'; והיינו שמעתתא דעילויה: מילתא דאמורא אמרה;

'שפחות' - משנה היא בפרק 'אף על פי' (כתובות דף נט:): 'רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה וכו'; אמר רב מלכיו אמר רב אדא: הלכה כרבי אליעזר'; (שם סא:) והיינו 'משנה', דאמתניתין קאי, ולא קאמר מילתא באפי נפשה;

'גומות' – בנדה, ב'בא סימן' (דף נב.): 'רבי חלבו אמר רב הונא: שתי שערות שאמרו - צריך שיהא בעיקרן גומות'; רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: גומות - אף על פי שאין בו שערות;

'בלורית' - בפרק 'אין מעמידין' בעבודה זרה (דף כט.): 'תנו רבנן: עובד כוכבים המסתפר מישראל כו'.. וכמה? אמר רב מלכיו אמר רב אדא: שלש אצבעות לכל רוח; והיינו 'מתניתא';

'אפר מקלה' – הכא, 'ושמעתא' היא, דלאו אמתניתין קאי, אלא מילתא באנפי נפשה קאמר: 'אסור לו לאדם כו';

'גבינה' - נמי ב'אין מעמידין', דקתני במשנה 'וגבינות בית אונייקי', ובעי בגמרא: 'מאי טעמא? אמר רב מלכיא אמר רב אדא: מפני שמחליקין כו', והיינו 'משנה', דאמתניתין קאי;

'מתניתין ומתניתא': רב פפא - אסימנא דרב מלכיו קאי, לגרועי מיניה 'שפחות': דכולהו מתניתין - רב מלכיא אמרינהו, כלומר: משנה דשפחות, דאוקמת כרב מלכיו - רב מלכיא אמרה, ו'מתניתא' דקאמר - לאו דוקא, אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתניתין, ושמעתתא - רב מלכיו; ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו, דהיינו 'שפוד' 'וגומות' - רב מלכיו אמרינהו, והיינו דקאמר: איכא בינייהו שפחות ולא קאמר 'שפחות ואפר מקלה', אלא 'שפחות' גרידא מגרעינן, ודרב מלכיו - כדקאי קאי;

מתניתא מלכתא. משניות וברייתות עיקר הן, והיינו סימן: מי ששמו דומה לנקבה - מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה, והיינו רב מלכיא, ששמו דומה לנקבה, ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות, והיינו משניות וברייתות: שהן עיקר, ולא שמעתות; ואית דמפרש 'איכא בינייהו שפחות ואפר מקלה' דמשמע 'שפחות' ושכנגדה - כך לשון ח"ה)

 

רב ביבי בר אביי קפיד אפילו אריבדא (מכה) דכוסילתא (כלי שמכה בו בלע"ז פליימא);

רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה - מכתו מוכיח עליו.

 

1. 
    

נזיר שהיה שותה יין כל היום - אין חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תשתה"! "אל תשתה"! והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת;

היה מטמא למתים כל היום - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תטמא"! "אל תטמא"! והוא מטמא - חייב על כל אחת ואחת;

היה מגלח כל היום - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תגלח"! "אל תגלח"! והוא מגלח - חייב על כל אחת ואחת;

היה לבוש בכלאים (אחד מן השוק, ולא נזיר) כל היום - אינו חייב אלא אחת; אמרו לו "אל תלבש"! "אל תלבש"! - והוא פושט ולובש - חייב על כל אחת ואחת. (מכות כא,ב)

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין (יש עובר ב'לא תחרוש בשור ובחמור', ונלקטים עליו איסורים הרבה עם אותו לאו בלבד, ובהא לא קא עסיק שיהא חורש בכמה שוורים וכמה חמורים, והרי נלקטים איסורין הרבה עליו: ד'לכל הפחות' קאמר, ואלאו דכלאים קאי, ללקוט עליו כל איסורין שהוא יכול):

[1]החורש בשור

וחמור,

והן מוקדשין [2,3],

וכלאים בכרם (דמכסי בהדי דאזיל ומחפה בזָרוּעַ) [4],

ובשביעית (משום זורע בשביעית) [5],

ויום טוב (דקעביד חרישה ביו"ט) [6],

וכהן [7]

ונזיר [8] בבית הטומאה (כהן והוא נזיר, והולך במקום טומאה אחר מחרשתו: דאיכא חד לאו משום כהן: 'לנפש לא יטמא בעמיו' [ויקרא כא,א] וחד משום נזיר: 'על כל נפשות מת לא יבוא' 'על נפש מת לא יבא' [במדבר ו,ו])!

חנניא בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאים.

אמרו לו: אינו השם (אין לאו זה נלקט עליו משום 'חרישה' אלא משום 'לבישה')!

אמר להם: אף הנזיר (נזיר וכהן קאמר, ולא דייק) - לא הוא השם (אין לאו שלו בא עליו משום 'חרישה' אלא משום 'כניסה': שנכנס למקום טומאה).

(החורש בשור וחמור והן מוקדשין. בגמרא מוקי ליה בבכור שור ופטר חמור, וקעבר בהן משום 'לא תעבוד בבכור שורך' [דברים טו,יט], ואליבא דרבי יהודה, דאמר בפרק קמא דבכורות (דף ט:): פטר חמור אסור בהנאה, דבכלל 'לא תעבוד' הוא, ואף על גב דבקרא כתיב 'בכור שורך' - איהו דריש ליה 'בכור שורך' למעוטי שותפות, ולא למעוטי פטר חמור; אי נמי: מתניתין - כמאן דממעט פטר חמור מהכא שור וחמור דקתני במתניתין - לאו דוקא, דשור ושה קאמר, והאי דנקט 'חמור' משום לישנא דקרא: דגבי כלאים כתיב 'שור וחמור', והוא הדין לכל שני מינין, ומשום הנאה דמיתהני מהקדש, והוה ליה 'הזיד במעילה לא לקי' דבכור לאו בר מעילה הוא, דהא ממון כהן הוא: דאין מעילה אלא בקדשי גבוה, ד'מקדשי ה'' כתיב; ואין מעילה בבכור אלא בנהנה מן האימורים אחר זריקת דמים, דהנהו לגבוה נינהו, והוא הדין לכל קדשים קלים; ובקדשי קדשים יש בהן מעילה לפני זריקת דמים, דלגבוה נינהו; אבל משנזרק הדם - זכו בהו כהנים משולחן גבוה, והוה ליה ממון כהן, ואין בו מעילה; וכן מוכח בראש השנה (דף כח.) 'בשופר של עולה לא יתקע - ואם תקע יצא; בשופר של שלמים לא יתקע - ואם תקע לא יצא', מאי טעמא? עולה דבת מעילה היא - כיון דמעל בה נפקא לחולין, שלמים - דלאו בני מעילה נינהו - לא נפקי לחולין, והכי נמי מוכח במסכת מעילה ובכמה דוכתי.)

גמרא:

אמר רב ביבי
אמר רב אסי: לא פושט ולובש ממש, אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו (מכניס ומוציא ידו בבית יד חלוקו - דַמִּי כפושט ולובש).

מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי (ממש);

רב אשי אומר: אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש - חייב.

 

יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין:

 

אמר רבי ינאי: בחבורה נמנו וגמרו (נראה לי יום אסיפה או יום וועד היה להם שקורין 'חבורה'): החופה בכלאים - לוקה!

אמר להן רבי יוחנן: לאו משנתנו היא זו: 'יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין: החורש בשור ובחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם' - האי 'חורש' דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה? לאו דמיכסי בהדיה דאזיל?

אמר ליה אי לאו דדלאי (הגבהתי) לך חספא - מי משכחת מרגניתא תותה (דאי לאו דאמרי לך - הוי אמרת חורש דמחייב בכלאים לאו משום 'זורע' אלא משום 'מקיים': דשביק ולא עקר להו)?

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אי לאו דקילסך גברא רבה (רבי ינאי) - הוה אמינא: מתניתין מני? - רבי עקיבא היא, דאמר: המקיים כלאים לוקה (הוה מוקימנא מתניתא דמחייבא חורש בכלאים - דמשום 'מקיים' הוא, וכרבי עקיבא, ומאן דאית ליה 'מקיים בכלאים פטור' - פוטר נמי במחפה! אבל רבי ינאי קלסך והודה לך דמחפה - משום זורע מיחייב לכולי עלמא: דמדקאמר רבי ינאי 'המחפה בכלאים לוקה' - ולא קאמר 'מקיים בכלאים לוקה' - שמע מינה דעדיף ליה 'מחפה' מ'מקיים': דמחפה - כזורע חשיב ליה, וחייב לכולי עלמא; וכי אמרת ליה 'לא משנתנו היא' - הודה לדבריך, שיפה אמרת, ואי לאו דקלסך - הוה אמינא טעם דמתניתין משום 'מקיים': דמקיים בכלאים לוקה לרבי עקיבא;    וכן בשביעית: משום חורש מחייב ליה תנא דמתניתין, ומאן דפטר במקיים - פטר נמי במחפה).

מאי 'רבי עקיבא'?

דתניא
(ולא גרסינן 'דתנן', דברייתא היא [תוספתא כלאים פ"א מ"י], ולא משנה): המנכש והמחפה בכלאים לוקה; רבי עקיבא אומר: אף המקיים (כולה רבי עקיבא קאמר לה: 'המנכש והמחפה בכלאים לוקה' - דמקיים הוא, שרבי עקיבא כו', והכי משני ליה במועד קטן; ורבנן - דפליגי עליה דרבי עקיבא - סבירא להו: מחפה אינו לוקה, דמאן דפטר במקיים - פטר במחפה; והמנכש עוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים יותר – לוקה: דחשיב כזורע כלאים).

מאי טעמא דרבי עקיבא?

דתניא
(ויקרא יט,יט)
[את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים] שדך לא תזרע כלאים [ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] אין לי אלא זורע, מקיים מנין? - תלמוד לומר: בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים
(ושמעינן ליה הכי: 'כלאים שדך לא' דעקרינן ליה מפשטיה לדרשא: דהוה מצי למיכתב 'בהמתך כלאים לא תרביע', ומדסמך 'כלאים' ל'שדה' - שמע מינה להכי הוא דאתא).

 

[## מה שיטת רבי עקיבא במקומות אחרים? האם כמו רבי יהודה, שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו? או האם 'מקיים' – כמו גודר וכדומה: שעושה מעשה? או שגם בלי מעשה, אלא שהמלקות הם כדי לכופו לעקור?]

 

אמר ליה עולא לרב נחמן: ולילקי נמי משום זורע ביום טוב (דהא נמנו וגמרו דמחפה - זורע הוא, כדאמרן)?

אמר ליה: תנא ושייר.

אמר ליה: תנא קתני 'שמונה' ואת אמרת 'תנא ושייר'?

אמר רבה: יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב (אם עשה שתים ושלש מלאכות בהעלם אחד, או עשה מלאכה שיש בה שתים - אינו חייב אלא אחת: למאן דאמר (שבת דף ע.) 'הבערה לחלק יצאת' סבירא ליה אין חילוק מלאכות ביו"ט: דביו"ט לא יצאת הבערה! ומאן דאמר נמי 'הבערה ללאו יצאת', ונפקא ליה חילוק מלאכות מ'ועשה אחת מהנה' [ויקרא ד,ב] - הני מילי באיסורי דאית בהן חיוב חטאת, כגון מלאכות דשבת, דזדונן כרת ושגגתן חטאת: דבההיא פרשה ד'ועשה מאחת מהנה' קמיירי בחטאת, אבל יו"ט - דחיוב מלקות הוא, ואין זדונו כרת - אין בו חילוק מלאכות).

 

אמר ליה: עדא תהא [עדא=זאת, כמו 'עדא אמרה'; רש"י גיטין מה,א].

איתיביה אביי: ואין חילוק מלאכות ביום טוב? והתניא: 'המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש: לוקה משום אוכל גיד[1], ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך[2], ולוקה משום מבשל גיד בחלב[3], ולוקה משום אוכל בשר בחלב[4]
(קסבר יש בגידין בנותן טעם; תלתא 'לא תבשל' כתיבי: חד לאכילה, וחד להנאה, וחד לבישול [בשחיטת חולין (דף קטו:)]), ולוקה (מכות כב,א)
משום הבערה[5]
(דאי הוה איהו מבעיר וחבירו מבשל - הוו תרוייהו חייבין, ד'מבעיר' ו'מבשל' - אבות מלאכות) ברייתא זו סוברת: יש בגידין בנותן טעם, ואיסור חל על איסור
(אלמא מיחייב משום יו"ט שתים: הבערה ובישול),

ואם איתא - משום הבערה לא מחייב, דהא איחייב ליה משום בשולו!?

 

אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה (דלוקה אף משום נבילה שאכל). והתני רבי חייא: 'לוקה שתים על אכילתו ושלש על בשולו (בישול בשר בחלב, ובישול שלא לצורך יו"ט, והבערה שלא לצורך; ושתים על אכילתו: אכילת גיד ואכילת בשר בחלב)', ואי איתא (דמפקת הבערה ומעיילת אכילת נבילה) - שלש על אכילתו הוא חייב!?

אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה, ואזהרתיה מהכא (דברים יג,יח)
ולא ידבק בידך [מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך].

 

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ולילקי נמי משום (דברים ז,כו)
[ו]לא תביא תועבה אל ביתך [והיית חרם כמהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא]?

אלא הכא במאי עסקינן? - כגון שבישלו בעצי הקדש, ואזהרתיה (ואזהרת עצי הקדש) מהכא: (דברים יב,ג)
[ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם] ואשריהם תשרפון באש [ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא]
(פסוק ד)
לא תעשון כן לה' אלהיכם.

 

סימן שנבא"י שנ"ז [הסימן לפי שמות המקשים; ויש לדון על מה הקושיות? לכאורה על המשנה, אך יש שהן מתפרשות רק בדוחק על המשנה, ונראה יותר שמתפרשות כקושיות על הברייתא שמניא אביי! ואולי חלק על המנה וחלק על הברייתא?]:

 

מתקיף לה רב הושעיא: וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן, ואזהרתיה מהכא (דברים כא,ד)
[והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן] אשר לא יעבד בו ולא יזרע [וערפו שם את העגלה בנחל]?

 

מתקיף לה רב חנניא: וליחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו, ואזהרתיה מהכא (דברים יב,ג)
[ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון] ואבדתם את שמם [מן המקום ההוא]
(פסוק ד)
לא תעשון כן לה' אלהיכם?

מתקיף לה רבי אבהו: וליחשוב נמי הקוצץ את בהרתו [על ידי החרישה], ואזהרתיה מהכא (דברים כד,ח)
השמר בנגע הצרעת [לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות]
(ואמרינן (שבת דף קלג.): 'בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר', ו'השמר' הוא לא תעשה)?

מתקיף לה אביי: וליחשוב נמי המזיח החושן מעל האפוד [שעושה כן כדי לחרוש], והמסיר בדי ארון [וחורש בהם], ואזהרתיה מהכא (שמות כה,טו)
[בטבעת הארן יהיו הבדים] לא יסורו [ממנו], (שמות כח,כח)
[וירכסו את החשן מטבעתו אל טבעת האפוד בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד] ולא יזח החושן [מעל האפוד]

מתקיף לה רב אשי: וליחשוב נמי החורש בעצי אשירה (כגון שהיו כלי מחרישה מעצי אשירה), ואזהרתיה מהכא (דברים יג,יח)
ולא ידבק בידך מאומה [מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך]?

מתקיף לה רבינא: וליחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות (בהליכתו), ואזהרתיה מהכא (דברים כ,יט)
[כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן] כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות [כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור]?

אמר ליה רבי זעירא לרבי מני: וליחשוב נמי כגון דאמר "שבועה שלא אחרוש ביום טוב"?

התם - לא קא חלה שבועה: מושבע ועומד מהר סיני הוא (הא הוה ליה 'נשבע שלא יבטל המצוה', ונפקא לן מ'להרע או להיטיב' בשבועות (דף כה.), דאין זו שבועה)!

אמר ליה: כגון דאמר "שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט": דמגו דחלה עליה שבועה בחול - חלה עליה נמי ביו"ט!? (היינו 'איסור כולל'; ו'איסור מוסיף' - כגון שבחתיכה עצמה נוסף איסור, כגון אילו נוסף על היו"ט איסור על ידי שבועה זו; והוה ליה 'מוסיף' דומיא דאשת איש ונעשית חמותו: ד'מוסיף' הוא, דמעיקרא קיימא ליה בחנק, והשתא קיימא ליה בסקילה; אי נמי חלב דנותר: מעיקרא קאי עליה באיסור חלב, והשתא איתוסף עליה איסור נותר;    ואיסור כולל היינו שאין איסור נוסף על החתיכה, אלא כולל אחרים באיסורא, כגון שנשא אחות חמותו: דמיגו דמיתסר בכולהו אחוותא - איתסר נמי בחמותו משום 'אחות אשה'; אי נמי כגון חמותו ונעשית אשת איש: דמיגו דכיילה כולי עלמא באיסור אשת איש - כללה נמי לדידיה לחייבו שתים.)

מידי דאיתיה בשאילה לא קתני.

ולא? והרי הקדש?

בבכור.

והרי נזיר?

בנזיר שמשון (על ידי מלאך קיבל נזירות עליו, דההוא אין לו שאלה: דצווי שלמעלה הוא).

'נזיר שמשון'? בר איטמויי למתים הוא (כלום אסור הוא להיטמא למתים?    אדם שמקבל נזירתו על ידי מלאך - הא אמרינן במסכת נזיר (דף ד:) 'שמשון הותר ליטמא למתים', ובעי לאפוקי מהאי קרא 'ויך מאה וחמשים
וגו'
[?? אבל (שופטים טו,טו) וימצא לחי חמור טריה וישלח ידו ויקחה ויך בה אלף איש]; ופריך ליה: אימא דשוינהו גוססין? אלא גמרא.    ואית דמפרשי 'נזיר שמשון' נזיר מן הבטן, וקשיא לן: ההיא נמי בשאלה איתיה: שהיה אביו יכול לישאל עליו! ואפילו מת אביו - בשאלה מיהא הוה ההוא שעתא)!

אלא האי תנא - איסור כולל לית ליה.

אמר רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים (שנפדה אפילו על מינו) לוקה שנים; אמר רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה;

שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים (דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו: תורת חולין - שמותר באכילה מחוץ לפתח אהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם, ותורת קדשים - שאסור בגיזה ועבודה, כדאמרינן בספרי [דומה לסיפרי פרשת ראה פיסקא עא]: '[רק] בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר [כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל] ' [דברים יב,טו] במה הכתוב מדבר? אם בבשר תאוה - הרי כבר אמור 'כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך
וגו'
כי תאוה נפשך
וגו' [דברים יב,כ]; אם באכילת קדשים - הרי כבר אמור 'כי אם במקום
וגו'
שם תעלה
וגו' [דברים יב,יד]! הא אין הכתוב מדבר אלא בפסולי המוקדשין שנפדו: תזבח - ולא גיזה: דאסור בגיזה ועבודה; 'בשר' - ולא חלב; 'ואכלת' - ולא לכלביך; והלכך אסור להרביעו אפילו עם מינו משום כלאים: שמרביע חולין על קדשים או קדשים על חולין! וכן במנהיג: אפילו מנהיג עם מינו, ואפילו מנהיגו בפני עצמו - חולין וקדשים הוא, וחייב משום כלאים דחרישה, דהוא עצמו כלאים: שעשאן הכתוב שני גופין; ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זה בזה, ודבר תימה הוא!).

 

1. 
    

כמה מלקין אותו?

ארבעים חסר אחת, שנאמר: (דברים כה,ב-ג)
[והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט והכהו לפניו כדי רשעתו] במספר (וסמיך ליה [פסוק ג])
ארבעים [יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך]
(ודרשינן כמאן דכתיב 'במספר ארבעים') - מנין שהוא סמוך לארבעים (מנין שהוא סוכם את הארבעים כדמפרש בגמרא; דמדלא כתיב 'יכנו ארבעים במספר' אלא 'במספר ארבעים יכנו' שמעינן דהכי קאמר: מניָן הסוכם הארבעים: חשבון המשלים סכום של ארבעים: שגורם לקרות אחריו ארבעים, והיינו שלשים ותשע);

רבי יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה; והיכן הוא לוקה את היתירה? - בין כתפיו.

אין אומדין אותו אלא במכות ראויות להשתלש (בגמרא מפרש).

אמדוהו לקבל ארבעים ולוקה מקצת (מכות כב,ב)
ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים – פטור (דכיון דנתבזה בבית דין ולקה קצת - סגי ליה בהכי; אבל לא לקה, אלא אמדוהו לארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם - לא מיפטר: דאין רשאין לגרוע האומד, אלא לוקה אחר זמן);

(והכי נמי אם) אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה (חזרו ו)אמדו שיכול הוא (עדיין) לקבל ארבעים – פטור (משום דלקה; אבל לא לקה - רשאין להוסיף על אומד ראשון).

גמרא:

מאי טעמא?

אי כתיב 'ארבעים במספר' הוה אמינא ארבעים במניינא; השתא דכתיב 'במספר ארבעים' - מניָן שהוא סוכם את הארבעים.

אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי (כמה שוטים הללו: רוב בני אדם) דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה: דאילו בס"ת כתיב 'ארבעים' ואתו רבנן בצרו חדא.

 

רבי יהודה אומר ארבעים שלימות [הוא לוקה והיכן הוא לוקה את היתירה? - בין כתפיו]:

 

אמר רבי יצחק: מאי טעמא דרבי יהודה? - דכתיב (זכריה יג,ו )
[ואמר אליו] מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכתי בית מאהבי.

ורבנן?

ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב.

 

אין אומדין אלא במכות הראויות [להשתלש. אמדוהו לקבל ארבעים ולוקה מקצת, ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים – פטור; אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמדו שיכול הוא לקבל ארבעים – פטור]:

לקה – אִין, לא לקה – לא; ורמינהו: 'אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים – פטור; אמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו שיכול לקבל ארבעים – פטור'
(גירסת ריב"ן: ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול פוטרין אותו: אף על גב דלא לקה! אלמא דלא שני בין לקה ללא לקה! והכי נמי בין שאמדוהו לארבעים בין שאמדוהו לשמונה עשרה - לא עבדינן ליה אלא אומד ראשון, וקשה בין מרישא ובין מסיפא!)!?

אמר רב ששת: לא קשיא: הא (מתניתין) - דאמדוהו ליומי (באמדוהו ליומיה לקבל ארבעים או שמונה עשרה, והלכך כי חזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל או יכול - איגלאי מילתא דאומד שלהם לא היה כלום, כיון דבו ביום סתרו כל מה שאמדו, שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה, ויש לומר דהם טעו באומד; הלכך: כי אמדו תחלה לארבעים, וחזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל, אם לקה מקצתן - פוטרין אותו, שהרי נתבזה; ואם לא לקה - הרי הוא כמי שלא אמדוהו כלל, ועכשיו הוא דמעיינו בדיניה ואמרו "אין יכול", וממתינין לו עד שיבריא, ויהיו עומדין אותו אומד הראוי לו;    וכן אמדו תחלה לי"ח, ובו ביום חזרו ואמדו שיכול לקבל ארבעים - איגלאי מילתא דטעו באומד ראשון, ואינו כלום, והלכך: אם לקה כבר כל השמונה עשרה - פוטרין אותו: דכיון דיצא מבית דין כבר - בזיון בית דין הוא להחזירו; אבל לא לקה - רשאין להוסיף על אומד ראשון, דאינו כלום), הא (וברייתא) - דאמדוהו למחר וליומא אוחרא (או ליומא אורחא: ליום אחר; דההוא ודאי אומד גמור הוא: שיפה עיינו שהיה יכול זה לקבל עד אותו יום כך וכך מכות, אלא נשתנה והכחיש; הלכך: כי אמדוהו לארבעים עד יום פלוני, וכשהגיע יום פלוני אמדו שאין יכול לקבל כולם - אומד ראשון אומד גמור היה, והואיל ונשתנה ונתקלקל שאין יכול לקבל - פטור אף על פי שלא לקה, שהרי נתבזה באותו אומד; וכי אמדוהו נמי לשמונה עשרה עד יום פלוני, וכשהגיע יום פלוני אמדו שיכול לקבל ארבעים - אין לוקה אלא אומד ראשון, דאומד גמור היה; כך נראה לרבי.    לישנא אחרינא: מתניתין דאמדוהו ליומיה לקבל ארבעים, והלכך אין פוטרין אותו אלא אם כן לקה: דודאי יהא בו כח לקבל קצת מן המכות; אמדוהו לקבל ליום או ליומים - ודאי אין בו כח, ואם חזרו בהם - פטור מיד; וכן קיבל רבי מח"ע; ולא נהירא: דמשום דאמדוהו ליומיה? אמאי ברירא לן שיהא בו כח לקבל קצת מן המכות? הם אומדין שאין יכול ואנן אמרינן לילקי ולימות?
ועוד: ד'אם לקה' אמרינן במתניתין, ולא דמלקינן ליה לכתחלה. מ"ר).

 

1. 
    

עבר עבירה שיש בה שני לאוין (כגון: חורש בשור וחמור, וכלאים בכרם): אמדוהו אומד אחד - לוקה ופטור; ואם לאו (דלא אמדוהו אומד אחד, אלא ללאו אחד אמדוהו תחלה) - לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.

גמרא:

והתניא
[תוספתא מכות פ"ד מ"ו]: 'אין אומדין אומד אחד לשני לאוין'?

אמר רב ששת: לא קשיא: הא דאמדוהו לארבעים וחדא, הא דאמדוהו לארבעים ותרתי (כל מה שאומדין עליו עד שלשים ותשע - חשבינן משום חד לאו, דכך הוא דינו למלקות: ארבעים חסר אחת על לאו אחד, ואם מוסיפין עליו אפילו שלש מכות, דהוה להו ארבעים ותרתי - חשובין אותן שלש אומד ללאו האחר; ואם לא הוסיפו אלא שתים מכות - דהוו להו ארבעים וחדא - לוקה שלשים ותשע, משום לאו אחד, ומתרפא, וחוזר ולוקה: דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקינן ליה).

 

 

1. 
    

כיצד מלקין אותו?

כופה שתי ידיו על העמוד הילך והילך (עץ אחד נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי, והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה, וכופתין לו ידיו בצידי העמוד);

וחזן הכנסת (שמש הקהל; ולא שמעתי בו שום משמעות) אוחז בבגדיו; אם נקרעו – נקרעו, ואם נפרמו – נפרמו (דשקושרר"א בלע"ז: קריעה של תפירה), עד שהוא מגלה את לבו;

והאבן נתונה מאחריו (של נידון): חזן הכנסת עומד עליו, ורצועה בידו של עגל, כפולה אחד לשנים (ועוד רצועה אחרת, כפולה לשתים) ושנים לארבעה (היינו שתים רצועות שהן ארבע; ואותן השתי רצועות עולות ויורדות בה, כלומר: אותן שתי רצועות היו תלויות באמצע הרצועה), ושתי רצועות [של חמור (לקיים בהן 'יבא מי שמכיר אבוס בעליו כו')]
עולות ויורדות בה; ידה טפח (מקל שתלויה בה ארכה טפח), ורחבה טפח (ורצועה עצמה רחבה טפח), וראשה מגעת על פי כריסו (שמשער כך: שכשהוא מכה - כלה ראשה של רצועה בפי כריסו = בתחלת כריסו: שהמכה עומד בצד המוכה, ומכה אותו ברוחב גבו, הלכך: אורך הרצועה ברוחב כל גבו עד מקום שמתחיל שם הכרס; ואף על גב דאמרן לעיל 'האבן נתונה לה לאחוריו' - אף על פי כן היה הוא משלחף עצמו לצד צדו והיה מכה ברחבו; וכשהוא מגביה ידו ומוריד, הן עולות ויורדות; כך קיבל רבי מעיקרא, ולא נהירא; לשון אחר מפי רבי 'עולות ויורדות': כן דרך תפירה של רצועה: תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה, וחוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה, ונראה כמעלה ומוריד);

ומכה אותו שליש מלפניו (על הבטן) ושתי ידות מלאחריו (בגמרא מפרש טעמא);

ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר (דברים כה,ב)
[והיה אם בן הכות הרשע] והפילו השופט [והכהו לפניו כדי רשעתו במספר];

והמכה מכה בידו אחת בכל כחו;

והקורא קורא (הא מיפשט פשיטא לן דבעי קריאה כדאמרן [כריתות] (דף יא.) 'בקורת תהיה' [ויוקרא יט,כ]: בקרייה תהא, דלהכי קתני הכא 'והקורא'): (דברים כח,נח)
אם לא תשמור לעשות [את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך]
[פסוק נט]
והפלא ה' את מכותך ואת מכות [ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים] - וחוזר לתחלת המקרא (דברים כט,ח)
ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' [ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון] וחותם (תהלים עח,לח)
והוא רחום יכפר עון [ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו] וחוזר לתחלת המקרא;

ואם מת תחת ידו – פטור (דשליח בית דין הוא, ואמרן לעיל (דף ח.) 'יצא האב המכה את בנו ושליח בית דין');

הוסיף לו עוד רצועה אחת (על האומד) ומת - הרי זה גולה על ידו (ולא דמי להכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, דאמרינן ב'הנשרפין' (סנהדרין דף עח.) 'כולן פטורין', דההיא אוקימנא לה בגוסס בידי אדם);

נתקלקל בין בריעי בין במים – פטור (דכתיב 'ונקלה' [דברים כה,ג] - והרי נקלה);

רבי יהודה אומר: האיש בריעי והאשה במים. (מכות כג,א)

גמרא:

מאי טעמא?

משום (דברים כה,ג)
[ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ו]נקלה [אחיך לעיניך].

 

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין לרצועה שהיא של עגל? דכתיב 'ארבעים יכנו' וסמיך ליה (פסוק ד)
לא תחסום שור בדישו.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שאין חוסמין אותה (אין מגערין בה שלא תאמר "אי אפשי בו")? דכתיב 'לא תחסום שור בדישו' וסמיך ליה (פסוק ה)
כי ישבו אחים יחדו [ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה]

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדים (חולו של מועד) כאילו עובד עבודה זרה, דכתיב (שמות לד,יז)
אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה (פסוק יח)
את חג המצות תשמור [שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתך למועד חדש האביב כי בחדש האביב יצאת ממצרים]
(מפרש בחגיגה (דף יח.) אם בראשון ובשביעי - הרי כבר אמור, הא לא בא להזהיר אלא על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה).

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר - ראוי להשליכו לכלבים, דכתיב (שמות כב,ל)
[ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו] לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה (שמות כג,א)
לא תשא שמע שוא [אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס] (היינו מעיד עדות שקר)
- קרי ביה נמי 'לא תשיא'.

 

ושתי רצועות [של חמור (לקיים בהן 'יבא מי שמכיר אבוס בעליו כו')]
עולות ויורדות בה:

 

תנא: של חמור, כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא
(ישעיהו א,ג)
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע [עמי לא התבונן]: אמר הקב"ה: יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו!

 

טפח ידה טפח (מקל שתלויה בה ארכה טפח), ורחבה טפח (ורצועה עצמה רחבה טפח) וראשה מגעת על פי כריסו (שמשער כך: שכשהוא מכה - כלה ראשה של רצועה בפי כריסו = בתחלת כריסו: שהמכה עומד בצד המוכה, ומכה אותו ברוחב גבו, הלכך: אורך הרצועה ברוחב כל גבו עד מקום שמתחיל שם הכרס; ואף על גב דאמרן לעיל 'האבן נתונה לה לאחוריו' - אף על פי כן היה הוא משלחף עצמו לצד צדו והיה מכה ברחבו; וכשהוא מגביה ידו ומוריד, הן עולות ויורדות; כך קיבל רבי מעיקרא, ולא נהירא; לשון אחר מפי רבי 'עולות ויורדות': כן דרך תפירה של רצועה: תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה, וחוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה, ונראה כמעלה ומוריד):

 

אמר אביי: שמע מינה: כל חד וחד לפום גביה עבדינן ליה.

אמר ליה רבא: אם כן נפיש להו רצועות טובא!?

אלא אמר רבא: אבקתא (כמו 'מיבק אביק' [רצועה או טבעת חובקת את הרצועות]) אית ליה: כי בעי - מיקטר ביה, כי בעי - מרפה בה [ברצועה או בטבעת מקצרים או מאריכים את הרצועות].

 

מלקין אותו [שליש מלפניו (על הבטן)
ושתי ידות מלאחריו]:

 

מנא הני מילי?

אמר רב כהנא: דאמר קרא: (דברים כה,ב)
[והיה אם בן הכות הרשע] והפילו השופט הכהו לפניו כדי רשעתו במספר: רשעה אחת מלפניו, ('במספר') שתי רשעיות מאחריו.

 

אין מלקין אותו וכו' והאבן נתונה מאחריו (של נידון): חזן הכנסת עומד עליו, ורצועה בידו של עגל, כפולה אחד לשנים (ועוד רצועה אחרת, כפולה לשתים) ושנים לארבעה (היינו שתים רצועות שהן ארבע; ואותן השתי רצועות עולות ויורדות בה, כלומר: אותן שתי רצועות היו תלויות באמצע הרצועה) [כפולה אחד לשנים ושנים לארבעה]:

 

אמר רב חסדא
אמר רבי יוחנן: מנין לרצועה שהיא מוכפלת?

שנאמר 'והפילו'.

והא מיבעי ליה לגופיה?

אם כן לכתוב קרא 'יטיהו', מאי 'הפילו'? - שמע מינה תרתי.

 

המכה מכה בידו [אחת בכל כחו]:

 

תנו רבנן: 'אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע.

רבי יהודה אומר: אפילו חסירי מדע ויתירי כח (דאין להקפיד בכך)'.

אמר רבא: כוותיה דרבי יהודה מסתברא, דכתיב (דברים כה,ג)
[ארבעים יכנו] לא יוסיף פן יוסיף [להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך]: אי אמרת בשלמא חסירי מדע (יכולין להעמיד בהן) - היינו דצריך לאזהורי, אלא אי אמרת יתירי מדע - מי צריך לאזהורי?

ורבנן?

אין מזרזין אלא למזרז.

תנא: 'כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו, וכשהוא מכה מכה בידו אחת' - כי היכי דתיתי מרזיה.

 

והקורא קורא (הא מיפשט פשיטא לן דבעי קריאה כדאמרן [כריתות] (דף יא.) 'בקורת תהיה' [ויוקרא יט,כ]: בקרייה תהא, דלהכי קתני הכא 'והקורא'): (דברים כח,נח)
אם לא תשמור לעשות [את כל דברי התורה הזאת הכתבים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך]
[פסוק נט]
והפלא ה' את מכותך ואת מכות [ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים] - וחוזר לתחלת המקרא (דברים כט,ח)
ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' [ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון] וחותם (תהלים עח,לח)
והוא רחום יכפר עון [ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו] וחוזר לתחלת המקרא;

 

תנו רבנן:

'הגדול שבדיינין קורא,

השני מונה,

והשלישי אומר "הכהו"!

בזמן שמכה מרובה – מאריך, בזמן שמכה מועטת – מקצר.' - והא אנן תנן 'חוזר לתחלת המקרא'?

מצוה לצמצם, ואי לא צמצם - חוזר לתחלת המקרא.

תנו רבנן
[סיפרי כי תצא פיסקא רפו]: (דברים כה,ג)
[ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה] מכה רבה [ונקלה אחיך לעיניך]; אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת (כגון שאמדוהו לפחות מכה בסידור אחד) מנין? תלמוד לומר: [לא יוסיף פן יוסיף להכתו] על אלה
(רישא דברייתא הכי איתא בסיפרי: 'אין לי אלא בזמן שמוסיפין על מנין ארבעים, על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין מנין? ת"ל לא יוסיף מכל מקום; מכה רבה - אין לי אלא מכה רבה כו' אין לי דחייב על לא יוסיף אלא בזמן שהכהו מכות הרבה על האומד, מכות מועטות אפילו שתי מכות או אחת מנין דאסור להוסיף? ת"ל לא יוסיף
לא
פן יוסיף להכותו על אלה' - על מנין האומד).

אם כן מה תלמוד לומר 'מכה רבה'?

לימד על הראשונות שהן מכה רבה (שניתן להכותו בעל כורחו; כן נראה לרבי ובלשון אחר קיבל רבי).

 

נתקלקל [נתקלקל בין בריעי בין במים – פטור; רבי יהודה אומר: האיש בריעי והאשה במים]:

תנו רבנן
[דומה לסיפרי כי תצא פיסקא רפו]: 'אחד האיש ואחד האשה בריעי ולא במים - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: האיש בריעי והאשה במים; וחכמים אומרים: אחד האיש ואחד האשה בין בריעי בין במים'.

והתניא: 'רבי יהודה אומר: אחד האיש ואחד האשה בריעי'?

אמר רב נחמן
בר יצחק: שניהם שוין בריעי (הכי גרסינן: אמר רבי יצחק הא דקאמר רבי יהודה אחד האיש ואחד האשה בריעי - הכי קאמר: שניהן שוין בריעי: דמשנתקלקל בריעי – פטורין, אבל במים איכא פלוגתא).

אמר שמואל: כפתוהו ורץ מבית דין – פטור.

מיתיבי: 'קלה (נתקלקל בריעי; ולישנא דקרא נקט 'ונקלה' לשון זלזול) - בין בראשונה (בין קודם שהכהו כלל) בין בשניה (בין לאחר שהכהו; והיינו 'ראשונה': הגבהה ראשונה, שמגביה ידו להכות; אם נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד, או שנתקלקל בהגבהה שניה דהיינו לאחר שהכהו) - פוטרין אותו (ד'נקלה' קרינא ביה דהא קלה); נפסקה רצועה בשניה (אם בהגבהה שניה נפסקה) - פוטרין אותו (דהא נקלה באותה הכאה שהכהו), בראשונה אין פוטרין אותו (ואם קודם שהכהו נפסקה כשהרים ידו להכות - אין זו 'קלה')' – אמאי? להוי כרץ?

התם רץ, הכא לא רץ.

 

תנו רבנן: אמדוהו לכשילקה קלה (פירושו לכשילקה יקלה: שאמדוהו שאם ילקוהו מיד יתקלקל בריעי) - פוטרין אותו (ד'פן יוסיף ונקלה' כתיב: דאין נותנין לו מכה שיקלה עליה מיד; כך שמעתי); לכשיצא מבית דין קלה (אבל אמדוהו שלא יתקלקל עד לאחר המלקות) מלקין אותו; ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה (קודם שקיבל שום הכאה) - מלקין אותו (אחרי כן), שנאמר ((דברים כה,ב-ג)
[והיה אם בן הכות הרשע והפילו השפט] והכהו [לפניו כדי רשעתו במספר]
[ארבעים יכנו לא יסיף פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה] ונקלה [אחיך לעיניך] - ולא שנקלה כבר בבית דין.

 

 

1. 
    

כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, שנאמר (דברים כה) ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך - דברי רבי חנניה בן גמליאל;

ואמר רבי חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת נוטל נפשו עליה - העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו (דמדה טובה מרובה ממדת פורענות אחד מחמש מאות: דבמדת פורענות כתיב (שמות כ,ד) 'פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים' ובמדה טובה כתיב (פסוק ה) 'עושה חסד לאלפים'; ומתרגמינן לאלפין דרי; ארבעה דורות כנגד אלפים דורות, היינו אחד מחמש מאות: מיעוט 'לאלפים' אינו פחות משני אלפים, וכל שכן אם כפשוטו דמשמע 'אלפִים' - עד סוף כל הדורות)!

רבי שמעון אומר: ממקומו הוא למד, שנאמר (אחר כל העריות, ויקרא יח,כט): [כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה] ונכרתו הנפשות העשת [מקרב עמם]
(הרי חייב כרת על הנכשל בהן, ונתן חיים למונע ובדל מהם)

ואומר (קודם העריות): (מכות כג,ב)
(ויקרא יח,ה)
[ושמרתם את חקתי ואת משפטי] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [אני ה']
(וסמיך ליה [פסוק ו] 'איש איש אל כל שאר בשרו', דמשמע: מי שעושה חוקותי - אני נותן חיים לו, ואלו הן חוקותי: איש איש
וגו';) - הא (למדת): כל היושב ולא עבר עבירה - נותנין לו שכר כעושה מצוה;

רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר (דברים יב,כג)
רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש [ולא תאכל הנפש עם הבשר]: ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו - הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות - שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות!

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל (כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות) לפיכך הרבה להם תורה ומצות (שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות: על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן) שנאמר (ישעיהו מב,כא)
ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

גמרא:

אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חבריו על רבי חנניה בן גמליאל. אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי רב: תנינן (במסכת מגילה פ"א מ"ה): 'אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת (לשון 'הכרת תכרת' (במדבר טו,לא), ואינו שם דבר)' ואם איתא - אידי ואידי בידי אדם הוא!?

רב נחמן <בר יצחק> אומר: הא (מתניתין דמגילה) מני? - רבי יצחק היא, דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא, דתניא: רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו? לדונו בכרת ולא במלקות (ולהכי קאמר דזדון כרת בידי שמים ולא בידי אדם; אבל מאן דסבירא ליה דמלקות איכא בחייבי כריתות - מודי לרבי חנניא דנפטרו מידי כריתתן כיון שלקו, ואיצטריך ליה לרבי יוחנן לאשמעינן דחלוקין).

רב אשי אמר: אפילו תימא (מתניתין דמגילה)
רבנן
(היא, דאמרי 'חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים' - ואפילו הכי מודו לרבי חנניא דנפטרו מידי כריתתן; ודקא אמרת 'מיתה וכרת בידי אדם הוא' - לא דמי, ד)זה עיקר זדונו בידי אדם (עיקר עונש של שבת בידי אדם דקאי בסקילה), וזה עיקר זדונו (ועיקר עונשו של יום הכפורים) בידי שמים (דאף על גב דאיכא חיוב מלקות בחייבי כריתות - הוא אינו עיקר החיוב, דכרת חמור ממלקות, ואי מזיד בלא התראה הוא - הוי בכרת, ונמצא חיובו החמור בידי שמים, ואנן בתר עיקר החיוב אזלינן, וכן עיקר. מורי. ואית דפרשי 'עיקר זדונו' = תחלתו בר כרת הוא, ואילו לא לקי – נכרת; ולא נהירא: דהא תרוייהו בהדדי איתנהו ביה לרבנן, דאמרי מלקות בחייבי כריתות איכא).

אמר רב אדא בר אהבה
אמר רב: הלכה כרבי חנניה בן גמליאל.

אמר רב יוסף: מאן סליק לעילא ואתא ואמר?

אמר ליה אביי: אלא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: 'שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם' - מאן סליק לעילא ואתא ואמר? אלא קראי קא דרשינן - הכי נמי קראי קא דרשינן.

גופא: אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, [אלו הן]: מקרא מגילה ושאילת שלום [בשם] והבאת מעשר:

מקרא מגילה (דחייבין על מקרא מגילה) - דכתיב (אסתר ט,כז)
קימו וקבלו היהודים [עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה] - קיימו למעלה מה שקבלו למטה;

ושאילת שלום (דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם, כגון "ישים ה' עליך שלום", ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה. מרבי. לישנא אחרינא: שאילת שלום בשם: דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם! ואנו נמי, כי שיילינן אהדדי - מדכרינן שם: ד'שלום' שמו של הקב"ה, דכתיב (שופטים ו,כד) 'ויקרא לו ה' שלום' - לשם ה') - דכתיב (רות ב,ד)
והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם [ויאמרו לו יברכך ה'] ואומר (שופטים ו,יב)
[וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו] ה' עמך גבור החיל.

מאי 'ואומר'? - וכי תימא בועז הוא דעביד מדעתיה, ומשמיא לא אסכימו על ידו? - תא שמע: ואומר ה' עמך גבור החיל
(מדקאמר ליה מלאך לגדעון שאילת שלום בשם - אלמא דהסכים).

הבאת מעשר (כדאמרינן ביבמות (דף פו:): דעזרא הסופר קנסינהו ללוים לפי שלא עלו עמו, וצוה להביא כל המעשרות אל לשכת בית ה', והיו הכהנים והלוים שוים במעשר ראשון, כדכתיב בעזרא (נחמיה י,לט) 'והיה הכהן בן אהרן עם הלוים ב[מ]עשר הלוים'; וגם חזקיהו עשה כמו כן: הכין לשכות להביא כל המעשרות בהן, כדי שלא יקבלום הלוים, שהיו עכו"ם, כדכתיב בדברי הימים (ב לא,יא-יב) 'ויאמר חזקיהו להכין לשכות בבית ה' ויכינו ויביאו את התרומה ו[את ה]מעשר', וגם הוא תיקן להעלות לירושלים מעשר ירק ומעשר אילן, דכתיב (שם,פסוק ה) 'וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר וגו' ומפרש בנדרים (דף נה.) 'מאי 'וכפרוץ'? הא כל הני דאורייתא נינהו!? ומשני: מעשר ירק ומעשר אילן) - דכתיב (בתרי עשר דקאמר להו נביא לישראל)
(מלאכי ג,י)
הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די
(אלמא דהסכים) - מאי 'עד בלי די'? אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

אמר רבי אלעזר: בשלשה מקומות הופיע (נגלה והוכיח בשעת הצורך בלע"ז ברובי"ר; כך שמעתי. לישנא אחרינא 'הופיע': נשמעה בקול גדול; בנימוקי רבי) רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה:

בבית דינו של שם (לא היה שם חי באותה שעה שהרי מת אלא בית דין של אחריו מבניו ותלמידיו וקרי ליה בית דין של שם כמו בית שמאי ובית הלל), דכתיב (בראשית לח,כו)
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני [כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה] - מנא ידע? דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה - אזל נמי אינש אחרינא [לגבה]? - יצאת בת קול ואמרה "ממני יצאו כבושים (דברים נעלמים הללו מאתי יצאו; שלפי שיהודה היה מלך והיא זכתה לצאת ממנה מלכים מתוך שהיתה צנועה בבית חמיה - יצאתה גזירה זו מלפני: שיצא זרע משניהם)" (- כך קיבל רבי מעיקרא; לישנא אחרינא "מאתי היתה שיצאו ממנה שני בנים הללו לכבוש העולם" שהרי עתיד דוד ומשיח לצאת ממנה).

בבית דינו של שמואל דכתיב (שמואל א יב,ג-ה)
הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי [וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו ואשיב לכם]
[פסוק ד] ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו [ולא לקחת מיד איש מאומה]
[פסוק ה] ויאמר עד ה' ועד משיחו כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד'; 'ויאמר'? 'ויאמרו' מיבעי ליה!? - יצאת בת קול ואמרה "אני עד בדבר זה". (לעולם ישראל אמרו 'עד', דהא דכתיב 'ויאמר' - בני ישראל איקרו יחיד.)

בבית דינו של שלמה - דכתיב (מלכים א ג,כז)
ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו היא אמו; מנא ידע? דלמא איערומא מיערמא? - יצאת בת קול ואמרה "היא אמו"!

אמר רבא: ממאי? דלמא יהודה, כיון דחשיב ירחי ויומי ואיתרמי [ולפי החשבון נראה שהריונה ממנו]; דחזינן מחזקינן, דלא חזינן לא מחזקינן [ואין לחשוד בתמר שההריון מאדם אחר]!

שמואל נמי: כולהו ישראל קרי להו בלשון יחידי, דכתיב (ישעיהו מה,יז)
ישראל נושע בה' [תשועת עולמים לא תבשו ולא תכלמו עד עולמי עד];

שלמה נמי: מדהא קא מרחמתא והא לא קא מרחמתא!? - אלא גמרא.

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה: שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם (דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה).

אמר רב המנונא: מאי קרא? - (דברים לג,ד)
תורה צוה לנו משה מורשה [קהלת יעקב]; 'תורה' בגימטריא

(מכות כד,א)

שית מאה וחד סרי הוי (והיינו דכתיב 'תורה צוה לנו משה'); 'אנכי' ו'לא יהיה לך' - מפי הגבורה שמענום (- הרי שית מאה ותליסרי) (דכתיב [תהלים סב,יב] 'אחת דבר אלהים ושתים זו שמעתי' במכילתא [בשלח מסכת דשירה פרשה ח]).

<סימן דמשמ"ק ס"ק>:

בא דוד והעמידן על אחת עשרה (שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור כולן - אין לך אדם שזוכה; ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו; וכן כל שעה - דורות של מטה הולכין וממעטין אותו), דכתיב (תהלים טו,א-ה)
מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך? - הולך תמים, ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם;

'הולך תמים' - זה אברהם, דכתיב (בראשית יז,א)
[ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי] התהלך לפני והיה תמים;

'פועל צדק' - כגון אבא חלקיהו;

'ודובר אמת בלבבו' - כגון רב ספרא (בשאלתות דרב אחא ([פרשת ויחי] שאילתא לו); והכי הוה עובדא: דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע, ואמר לו "תן לי החפץ בכך וכך דמים" ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש; כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו – והוסיף, אמר "תנהו לי בכך יותר"! לאחר שסיים ק"ש - אמר לו: "טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך");

'לא רגל על לשונו' - זה יעקב אבינו, דכתיב (בראשית כז,יב)
אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע [והבאתי עלי קללה ולא ברכה]
(לא רצה לשקר מתחלה, שאמר 'אולי ימושני אבי' אלא שאמו הכריחתו, ועל פי הדבור, דכתיב 'עלי קללתך בני' [בראשית כז,יג] ומתרגמינן 'אלי אתאמר בנבואה [דלא ייתון לווטיא עלך ברי]');

'לא עשה לרעהו רעה' - שלא ירד לאומנות חבירו;

'וחרפה לא נשא על קרובו' - זה המקרב את קרוביו (לא סבל חרפת קרובו);

'נבזה בעיניו נמאס' - (הנמאס להקב"ה - נבזה הוא בעיניו של אדם זה) זה חזקיהו המלך (חזקיהו שנבזה היה בעיניו אביו: שנמאס בעבודת כוכבים) שגירר עצמות אביו במטה של חבלים (גמרא היא, ולא קרא);

'ואת יראי ה' יכבד' - זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם - היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו "רבי רבי מרי מרי";

'נשבע להרע ולא ימיר' - כרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: אהא בתענית עד שאבא לביתי;

'כספו לא נתן בנשך' - אפילו ברבית עובד כוכבים (כדי שלא ימשוך ויבוא להלוות לישראל ברבית);

'ושוחד על נקי לא לקח' - (אפילו שוחד שהיה רשאי ליקח) כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי
(שהיה אריסו מביא לו משלו [קודם זמנו], ולא רצה ליקח כדי להיות לו דיין);

כתיב 'עושה אלה לא ימוט לעולם'; כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה היה בוכה, אמר: מאן דעביד להו לכולהו - הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט!

אמרו ליה: מי כתיב 'עושה כל אלה'? 'עושה אלה' כתיב: אפילו בחדא מינייהו, דאי לא תימא הכי - כתיב קרא אחרינא: (ויקרא יח) אל תטמאו בכל אלה - התם נמי: הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא? אלא לאו באחת מכל אלה; הכא נמי באחת מכל אלו.

בא ישעיהו (כל שעה דורות של מטה היו מתמעטין) והעמידן על שש, דכתיב (ישעיהו לג,טו)
הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע:

'הולך צדקות' - זה אברהם אבינו, דכתיב (בראשית יח,) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'

'ודובר מישרים' - זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים

'מואס בבצע מעשקות' - כגון רבי ישמעאל בן אלישע (שלא רצה ליטול לעצמו ראשית הגז שהביא לו אדם אחד שבא לדון לפניו - אף על גב דהוה כהן רבי ישמעאל בן אלישע, משום דדמי כאילו עושקו לכהן שהיה רגיל זה ליתן לו מתנותיו);

'נוער כפיו מתמוך בשוחד' - כגון רבי ישמעאל ברבי יוסי;

'אוטם אזנו משמוע דמים' - (אזנו חתומה וסתומה בדבר זה) דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק (זה שלא ישמע בה דבר גנאי ושותק, והיינו 'דמים' לשון שתיקה [דומיה]), כגון רבי אלעזר ברבי שמעון
(ב'השוכר את הפועלים' (בבא מציעא דף פד:) דנפק ריחשא מאודניה ואתחזי לאיתתיה בחלמא, ואמר לה: "האי דשמעית בזילותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדמבעי לי", אלמא בחייו הוה רגיל לדקדק בכך, ולפיכך הקפיד הקב"ה עליו על אותו הפעם שלא מיחה);

'ועוצם עיניו מראות ברע' - כדרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא: זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה

וכתיב (ישעיהו לג,טז)
הוא מרומים ישכון [מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים];

בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב (מיכה ו,ח)
הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך

'עשות משפט' - זה הדין;

'אהבת חסד' - זה גמילות חסדים

'והצנע לכת' - זה הוצאת המת (דכתיב בהו 'לכת': טוב ללכת אל בית אבל מלכת
וגו' [קהלת ז,ב]) והכנסת כלה: והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה 'והצנע לכת' - דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה!

חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר (ישעיהו נו,א)
כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה [כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות]

בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר (עמוס ה,ד)
כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו.

מתקיף לה רב נחמן
בר יצחק: אימא דרשוני בכל התורה כולה?

אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב,ד)
[הנה עפלה לא ישרה נפשו בו] וצדיק באמונתו יחיה.

אמר רבי יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל - באו ארבעה נביאים וביטלום:

משה אמר (דברים לג,כח)
וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב [אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל]
(אותה ברכה שאמר משה 'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב' כלומר: אימתי ישכון ישראל בטח? - כשיהיו צדיקים כעין יעקב) - בא עמוס וביטלה, [שנאמר] (עמוס ז,ה)
[ואמר ה' אלקים] חדל מי יקום יעקב
(מי יוכל להיות חסיד כיעקב)
[כי קטן הוא]
(קטנים הם הטובים שיהיו צדיקים כיעקב); וכתיב (פסוק ו)
ניחם ה' על זאת [היה לא תהיה אמר ה' אלקים];

(מכאן ואילך מפירוש רבינו גרשום)

משה אמר (דברים כח,סה)
ובגוים ההם לא תרגיע [ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש] - בא ירמיה ואמר (ירמיהו לא,א)
[כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב] הלוך להרגיעו ישראל
(שיהא להם מנוחה בגלותן);

משה אמר (שמות לד,ז)
[נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה] פוקד עון אבות על [ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים] - בא יחזקאל וביטלה: (יחזקאל יח,ד)
[הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה] הנפש החוטאת היא תמות;

משה אמר (ויקרא כו,לח)
ואבדתם בגוים [ואכלה אתכם ארץ איביכם] - בא ישעיהו ואמר (ישעיהו כז,יג)
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול [ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם]
('ובאו האובדים בארץ' מלמד שלא יהו אבודים בין העובדי כוכבים).

אמר רב: מסתפינא מהאי קרא: 'ואבדתם בגוים'.

מתקיף לה רב פפא: דלמא כאבידה המתבקשת (ונמצאת לאחר זמן), דכתיב (תהלים קיט,קעו)
תעיתי כשה אובד בקש עבדך [כי מצותיך לא שכחתי]?

אלא מסיפא דקרא: (ויקרא כו,לח)
[ואבדתם בגוים] ואכלה אתכם ארץ אויביכם!

מתקיף לה מר זוטרא: דלמא כאכילת קישואין ודילועין (שאוכלים מקצתם ומקצתם אין אוכלין)?

וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה (בית של רומי) [ברחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין - ורבי עקיבא משחק; אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם - מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו - בית הדום רגלי אלהינו שרוף

(מכות כד,ב) באש ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק: ומה לעוברי רצונו (שמשתחוים לעבודת כוכבים שלהם) כך (יושבים בהשקט ושלוה) - לעושי רצונו (ישראל שעושין רצונו) על אחת כמה וכמה (שישלם להם שכר טוב)!

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים; כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם (דדינו ליעבד הכי); כיון שהגיעו להר הבית - ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים! התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא מצחק!

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א,נא)
[ובנסע המשכן יורידו אתו הלוים ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים] והזר הקרב יומת - ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח,ב)
ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו - וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון (ככתוב בספר מלכים) וזכריה במקדש שני (זכריה מנביאים אחרונים היה)? - אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה: (כלומר:) באוריה כתיב (מיכה ג,ב)
לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער]; בזכריה כתיב (זכריה ח,ד)
[כה אמר ה' צבאות]
עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם [ואיש משענתו בידו מרב ימים]
(שפורענות שניבא אוריה שאמר 'ירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער'' נתקיים - כמו כן עתיד להתקיים דברי ניחומים של זכריה) עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה; עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה!

אמרו לו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו (שיבנה בית המקדש ב בימינו אמן סלה)!

 

הדרן עלך אלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות